סרטוני זוגיות
 
 סרטוני תורה







הלימוד השבועי
מתורת הראי"ה
 



 
 צפיית הישועה

אורות ישראל ותחייתו פרק יג

 " וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנכונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה. והיד נטויה, והזרוע מושלת, "למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך". וצפית הישועה חודרת היא אז ממעל לשחקים ועד עמקי תחתיות ארץ, עולה היא ממעמקים, וערבות היא רוכבת, ומכרת בסקירה אחת את כל הנפלאות ואת כל המפעלות, את כל האמת ואת כל השקר, את כל הצדק ואת כל הרשע, והנה הכל התיצב ומתיצב הכן לפקודת אור דבר אלהים חיים, והארת העולם באור ישראל, היא נשמת ההיסתוריה האנושית בגלוי, ונשמת כל היקום בחביון עוזו, "עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, בהכינו שמים שם אני, בחוקו חוג על פני תהום. באמצו שחקים ממעל בעזוז עינות תהום". ההכרה הזאת ע"י אספקלרית הקודש מתהפכת היא לכח פועל, לכח סוקר, לכח מחיה, וכל המפעלות הסבוכות אשר בקרב כל משפחות העמים מתגלות בתור מערכה סדורית, אמנם מעורפלת ומאופלת, התובעת נהרה, והנהרה תבוא ממקום אשר האורה תצא לאור עולם, - מציון מכלל יופי אלהים יופיע. התנוצצות אורה זו בעקבות משיח היא מופעת ובצרות העולם האחרונות היא מוצצת. וכבירי כח נתבעים לברר ולהסביר, לאחוז בכל כח חוסן, בכל יפעה, בכל מפעל וכל תכונה, בכל אמצעי וכל יכולת, בכל התעודדות וכל התעוררות רוח, בכל עת כושר ובכל תכונה אפשרית, לתמם את החזון העליון ההולך ומתגלה ".
 
מלמדנו הרב זצ"ל שצפייַת הישועה אינה ציפיה בעלמא, אלא היא סקירה ריאלית של המציאות על מנת לזהות את המהלכים האלוקיים הפועלים בה, כדי לקדם את הגאולה. מי שמצפה עושה זאת בדרך כלל בצורה פסיבית, אך מי שצופה הינו ערני ומוכן כל רגע להגיב ולפעול על מנת להשיג את העניין המיוחל, לו הוא מצפה. והיות שמקובלים דברי הגאון מוילנא (המובאים בעיקר בספר קול התור) שהגאולה תהא בדרך של איתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה על ידי בני ישראל), אך בסייעתא דישמיא (בעזרת השמיים), אנו מצוּוים לחפש ללא לאות כל הזדמנות לנצל את המהלכים האלוקיים המתגלים סביבנו ברמה האזורית וברמה הבינלאומית, על מנת לקדם את מהלך הגאולה. הסתכלות זאת נובעת מתוך אמונה עמוקה שיד ה' שולטת בכל בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בתחבולות הפוליטיקאים, בגבורות של הגיבורים וגם בחולשות של החלשים. בכל רק יד האורה העליונה מופיעה. עולה שבדורנו אמונתו של האדם נמדדת בנכונותו לקרוא את המפה האלוקית של העשייה ולנווט בה ואף להוביל בה את ציר התקדמות הגאולה בבחינת "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים".


 


שילוב תורה בחיי המעשה
זו לא רק סיסמה!
הצטרפו ללימוד!






 






























תמונות היסטוריה
של תורה אחרי צבא





























 

 






 

 


 

 

 
 

 

 






 






 

מה התשובה לטרור?
 


"וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ
בעיתות משבר בארץ ישראל, לפעמים אין טעם להאריך במילים, אלא פשוט כדאי להסתכל קצת בעצם פסוקי התורה... כתוב במפורש בספר במדבר: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ (במדבר פרק לג פסוק נה)
על הבנת הפסוקים דנו מפרשי התורה בכל הדורות, ואף שלא מדובר בהלכה למעשה כיום, שכידוע רק הפוסקים של כל דור פוסקים הלכה למעשה, מכל מקום כדאי ללמוד את הדברים כהוויתם.
בערבות מואב על ירדן ירחו, לפני כניסתם של בני ישראל לארץ, עושה הקב"ה תנאי אתם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר לג, נג). רש"י מסביר, שאכן מדובר בתנאי: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה - תוכלו להתקיים בה. ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". כדי להדגיש שמדובר בתנאי, הוסיף רש"י מה שלא כתוב בפסוק, דהיינו הצד השלילי של התנאי (ואם לאו וכו') שהרי רק תנאי כזה - תנאי כפול, הנקרא "תנאי של בני גד ובני ראובן" (אם תעשה, אז כך... ואם לא תעשו, אז כך...) - נקרא תנאי בתורה. משמע מרש"י שפסוק זה הוא הצד השלילי של התנאי, והפסוק הקודם (פסוק נב), שבו כתוב "והורשתם את כל ישבי הארץ", הוא הצד החיובי של התנאי, וא"כ יש לנו כאן ממש תנאי כפול, ללמדנו שלא נירש את הארץ אם לא נדאג לטפל באויבים שלנו.
ישנם ג' ענינים בציווי על ישוב הארץ: "והורשתם", "וישבתם", "לרשת". ה"ישיבה" כאן היא ההתנחלות. ההורשה היא גירוש, כפי שתרגם התרגום: "והורשתם את הארץ: ותתרכון (תגרשו) ית יתבי ארעא (את ישבי הארץ)". "ולרשת אתה" מתורגם "למירת יתה", לשון ירושה כמשמעו.
הקשר בין ההורשה לירושה די ברור, כפי שהוא מובא בדברי הספורנו: "כאשר תבערו ישבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם אע"פ שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להרישה לבניכם". לפירוש זה משמע שאפשר לשבת בארץ מבלי לגרש את יושביה, אף שאין בזה די כדי להורישה לבנים. לעומת זאת, לפי רש"י  אי אפשר לשבת בארץ אם לא מגרשים את יושביה. לפירוש רש"י הגירוש הוא תנאי לישיבה ולפי פירוש הספורנו הגירוש הוא תנאי לירושה. למעשה ישנן כאן שתי מצוות, שהן גירוש וישיבה בארץ, ואם יתקיימו שתיהם, רק אז יוכלו בני ישראל להוריש את הארץ לבניהם. 


כדאי לדעת

ישיבת "אורות התשובה"
בבית שמש

לחבר'ה מתחזקים בוגרי צבא שרוצים להתכונן לחיים מתוך תורה וקדושה ומתוך בירור יסודות האמונה ובניין המידות. 



בינו לבינה

שאל אותי בחור חביב איך אפשר להכריע ולהחליט שזהו זה. שהנה הבחורה הזאת איתה הוא יוצא, היא זו שתהא אשתו (כמובן אם היא תסכים). שאלה לא פשוטה, אך מצד שני לא צריך להתבלבל. לא לאבד את הבטחון. ולכן התשובה היא בטחון בה'. נכון שככל שהצעד גורלי יותר נדרשת מידת בטחון מפותחת יותר, אך לא להגזים בשאלות מהסוג הזה מתמודדים גם חיילים קרביים, ואף הנועזים שבהם. החייל הקרבי לוקח החלטה לרוץ לכיוון הסכנה ואף להתנדב לעשות זאת. כאשר בא המפקד ומסביר לחבר'ה שיש על הפרק מבצע נועז ושואל מי מתנדב מי לא מרים את היד. כאשר לפני יציאה לקרב שואל המ"פ מי נשאר לשמור על הציוד בשטח הכינוס, מי לא צולל למעמקי הנגמ"ש כדי שלא יראו ולו קצה אפו? אלא במהלכים גורליים צריך בטחון בה'. החייל היוצא לקרב לא יודע אם הוא יחזור (הוא יכול לעבוד חזק על עצמו ולפתח הרגשה שאכן יחזור, אך זהו בתחום הפסיכולוגיה). בכל זאת הוא יוצא בלב שלם, משום שהוא יודע שעשה את כל ההכנות, יודע שמפקדיו אמינים, ויודע שהיציאה לקרב נחוצה. כמו כן בעניין השידוך נכון זו לא מלחמה, אלא "הלחמה", אך אף אחד לא יכול לנבא איך יהיה בדיוק לאחר החתונה. אך  אם עשיתם (אתה הבחור וגם את הבחורה) את הבדיקות המהותיות, ועדיין אתם חוששים, כאן נכנס עניין הבטחון בה' הטוב שלא חפץ ח"ו להכשילנו אלא הוא הא-ל הטוב והרחמן שחפץ להטיב עמנו ולשמחנו. ומה הן הבדיקות המהותיות? מידות טובות, יראת שמיים, נעימות ביחד, שיחה נוחה, מטרות משותפות. ואם כל הפרמטרים הללו קיימים ועדיין אתם לא מרגישים שזה זה אז אומר לכם פשוט ללכת לאולם חתונות לתפוש תאריך, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. מזל טוב!
לשאלות והמשך הדיון ניתן לכתוב לדואר האלקטרוני .














 

































 


שילוב תורה בחיי המעשה
זו לא רק סיסמה!
הצטרפו ללימוד!









 














 














 

פרשת השבוע

קרח

סרטון  קצר ולעניין על הפרשה   

 

פעילות

לרגל יובל לשחרור ירושלים
סוף סוף יצא לאור! הספר בהמשך הדרך 
על כל שביל ישראל
מתנה אידיאלית לבוגר/ת צבא/שירות לאומי, למסיים/מת תיכון

 


יום ישיבה לחיילים הבא
בע"ה ביום שלישי ג' בתמוז
בקריה
לו"ז

הקלטות השיעורים הקודמים


יצאו לאור כבר 12 חוברות
בהמשך הדרך!

הדרכה רוחנית מעשית לבוגרי צבא ובוגרות השירות הלאומי
לסדרת החוברות בהמשך הדרך


שימו לב!

שינויים במרכז תורה אחרי צבא
פתח תקוה כפר אברהם
שיעור צורבא מרבנן לנשים עבר ליום שלישי!


ישיבת הכותל


 

סרטונים בוני זוגיות 
מומלץ לכל זוג צעיר

 


פינת ההלכה

מכשולים ב"קטיף פירות חווייתי"
1.    בימי חופשה אלו רבים מטיילים במקומות שניתן לקטוף לבד פירות יער כגון פטל, תות עץ ואוכמניות- "קטיף חווייתי".
פירות אלו נגועים מאוד בחרקים קטנים ואין כמעט אפשרות לנקותם ובוודאי שלא שייך לבודקם ולנקותם ב"תנאי שדה".
2.    בנוסף יש כאן חשש בענין תרומות ומעשרות, היות ורבים חושבים שאכילה בשדה פטורה מהפרשת תרומות ומעשרות. ההיתר הוא רק עבור אכילה ארעית, דהיינו- קוטפים פרי אחד קטן ואוכלים אותו בשדה, לאחר האכילה שוב קוטפים פרי אחד ואוכלים אותו, באופן זה מותר לאכול מבלי לעשר. אבל אם קוטפים שני פירות קטנים ביחד, יש כבר חיוב לעשר.
וכן אם קוטפים פרי גדול, דהיינו פרי שלא נאכל בבת אחת כגון רימון אחד, אשכול ענבים אחד ולדעת החזו"א גם תפוז אחד, כבר חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות. (ראה דרך אמונה פ"ה מהלכות מעשר ס"ק ל"ד, והליכות שדה גליון 166).
3.    באוכמניות קיים אחוז ערלה גבוה ( בממוצע כ-30%), מחמת ענפים חדשים היוצאים מהאדמה, וקשה להבדיל בין ענפים חדשים לענפים וותיקים.


 "הלכה יומית" קודמים 


רכז המרכז בעכו מחפש:

 

הודו לה' כי טוב!
סיימנו את ספר נפש החיים

לאחר שנתיים וחצי של לימוד!
במרכז שלנו בראש העין



 


מרכז תורה אחרי צבא
קרית ארבע 
מחפשת תרומה של גמרות שוטנשטיין


המהדורה השלישית של ספר מפגשים

יצאה לאור
קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן

הספר הטוב בכריכה חדשה

להזמנות: 02-6511256
או בדואר אלקטרוני


 


התכנית בקצרין מתחדשת!

לימוד בית מדרש, לימוד תואר בחינוך, קהילתיות ומלגה!
טל לפרטים:
נתן עוקבי 052-5414573

 

 
...דעות... דעות... דעות... דעות...דעות...דעות...דעות...דעות... 
 
 
מה עומד מאחורי האישה שבטנק?

אנו ערים למהלכים מסוכנים מאוד בצה"ל שמטרתם האמיתית אינה גלויה לעין. מי יוזם את גיוס הבנות לחיל השריון? האם זה התחיל בתנועה עממית של בנות שמאוד משתוקקות לדבר? או שמא מאחורי הקלעים ישנם אנשים אינטרסנטים עם אג'נדה מסוימת שיודעים היטב שבדור שלנו קל מאוד להפעיל אנשים לכיוון שלך כאשר אתה נותן אופציה חדשה של מימוש עצמי? בדור שמעצים את רעיון המימוש העצמי, כל אתגר המוצג כלגיטימי, מיד נהפך למטרה חדשה שכדאי להגיע אליה. חלק מבנות ישראל העדינות והחסודות, אף אם הן לא חשבו על רעיון ההזוי להיות שריונריות, בודאי יענו לאתגר החדש. אך מי עומד מאחורי הרעיון? לכאורה במעגל השני עומדות נשים (ואולי גברים) פמיניסטיות שרואות בנתינת הזדמנות שווה לבנות ולבנים ערך עליון שאסור לוותר עליו בשום מצב. הערך העליון של המימוש העצמי של נשים בכל מה שנראה בעיניהן כחסימה היסטורית לא צודקת, הוא מעל לכל הערכים האחרים... בנידון שלנו בנות בטנק - המימוש העצמי שלהן הוא עניין יותר חשוב מהחוסן הצבאי של מדינת ישראל... הרי מבלי להיכנס לפרטים, ברור: א) המשימות המוטלות על שריונר אינן מתאימות באופן מלא ליכולות הפיזיות של נשים (גם באולימפיאדה יש הבדל בין המצופה מגבר לבין המצופה מאשה), ב) ברור שכניסת בנות לשריון תגרום ליציאה מאסיבית של בחורים דתיים מצוינים, שחלק ניכר מהם הולכים למסלול הקצונה ונהיים למפקדים מעולים (לא צריך להזכיר שכבר עכשיו קיימת בעיה של מוטיבציה של בחורים להתגייס לשריון). התוצאה לכך תהא החלשת חיל השריון וסכנה למדינת ישראל. אך כאמור המימוש העצמי של האשה הוא ערך עליון... מה שמדאיג יותר הוא שמגמות אלו משרתות מטרות של אנשים במעגל שלישי – המעגל הראשון הן הבנות, המעגל השני הם הדוחפים מתוך אידיאולוגיה פמיניסטית, במעגל השלישי ישנם אנשים מחוץ למדינת ישראל שמחפשים כל דרך להחליש את המדינה. לפי זה המשוואה פשוטה – אחת הדרכים להחליש את מדינת ישראל היא לעורר את בעלי האידיאולוגיה הפמיניסטית, או לעורר את בעלי האידיאולוגיה האתיאיסטית, או שאר מוטיבציות שיגרמו למאבקים חברתיים במדינת ישראל, דהיינו לעורר את המעגל השני שפועל לפי מצפונו האידיאולוגית והוא משפיע על המעגל הראשון – חלק מבנות ישראל שששות על כל משימה אפשרית להאדיר את המימוש העצמי שלהן. אנו לא טוענים חס וחלילה שנשות (או אנשים) של המעגל השני משתפות פעולה באופן מודע עם האנשים הרוצים לרעתנו, אך באופן עקיף זה מה שקורה. לכן כל אחד צריך לשקול מחדש את מכלול הערכים שלו ולהעמיד כל ערך במקומו האמיתי: הערך של המימוש העצמי של בחורות ישראל הוא ערך חשוב, אך הוא לא יכול לבוא על חשבון ערך חשוב יותר – קיומה של מדינת ישראל...  
למה הישראלים מאושרים?

לפי סקרOECD  , ישראל נמצאת במקום נמוך בתחום  העבודה, הדיור, החינוך, אך באופן מפתיע היא במקום גבוה מאוד במדד שביעות הרצון והאושר של אזרחיה... איך יתכן?
ההסבר די פשוט. צריך רק להבין מי אנחנו. הרב קוק מסביר בספר "אורות ישראל" מי היא כנסת ישראל: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה"... במילים אחרות היהודים אוהבים את הטוב ובעיקר אוהבים להיות טובים ולעשות טוב לאחרים. זוהי המהות של הנשמה הישראלית וזה גם מסביר את הסתירה בממצאי הסקר של .OECD איך זה קשור? אדם שעבורו השאיפה אלל הטוב היא עיקר העניין של החיים, לא מייחס חשיבות רבה מדיי לתנאים החיצוניים של החיים. נכון שהוא אוהב להתלונן על כל מה שחסר, אך הוא יודע גם היטב מה טפל ומה עיקר. העיקר עבורו זה לקום בבוקר, לחייך לעצמו במראה, לחייך לבני ביתו, לנסות לתת להם את הלב, להגיע למקום העבודה לנסות לעזור למי שאפשר, לתת כמה שיותר, להיות אכפתי, להקשיב, לדאוג את דאגת האחרים, להתאבל באבלם ולשמוח בשמחתם... לשמוח להיות בחברתם, לשמוח להיות שותף למדינה נפלאה שגם היא מיוסדת על עשיית הטוב, על ערכים אנושיים גבוהים, על רצון לסייע לכל מי שאפשר לסייע בארץ ובעולם. בקיצור האזרח הישראלי הוא בנאדם טוב ששואף להיות טוב ולהיטיב עם אחרים - אין הרגשה יותר טובה מזו! ולכן כל הבעיות, כל הקשיים מתגמדים לעומת האושר הגדול של להיות טבול כל כולו בתוך הטוב ומתוך כך לראות את הטוב שבעולם. אשרינו מה טוב חלקנו!

סיום קורס קצינים זרוע היבשה... למה שלחנו אותם להיות קצינים?



מה משמעות חוק ההסדרה?

מוסבר בספר "קול התור" של תלמידי הגאון מווילנא שבניית בתים בקצה גבול הישוב, דהיינו במקום בו עדיין לא הצלחנו להתיישב (מה שנקרא "פיתחא דקרתא"), היא בעצמה מחלישה את כוחם של אויבי ישראל, ונקראת "מלחמה בעמלק" ומבערת את רוח הטומאה. רק מי שלמד כלל זה בקול התור יכול להבין את התעקשותם של שונאי ישראל על כל בית וחצי בית שנבנה בשטחים בהם עדיין לא התיישבנו – ובעיקר יכול להבין עד כמה אל לנו לוותר עליהם! הכרה והפנמת הדרכתן של קנ"ו הבחינות, היא תנאי ליצירת מנהיגות שקולה, היודעת לאן ואיך להוביל את תהליך הגאולהמסופר בקול התור שהגר"א פסק לרבים, לאחר מחזה נורא בו נתגלה לו יעקב אבינו, שחובה על ישראל לקחת אחריות על תהליך הגאולה, חרף הסיכונים העצומים הכרוכים בדבר, משום שהיא תנוהל רק בדרך הטבע, בהסתר פנים אלוהי. משמעות הדברים פשוטה מצד אחד –היהודים צריכים לחתור לעלות לארץ ישראל, אך מאוד מורכבת מאידך גיסא – מהם כללי העשיה? מהם הצעדים שעלינו לנקוט? איך נדע שאנו פועלים נכון? מהם גבולות ההשתדלות? התשובות לכל השאלות הללו גנוזות במסורת שבידי תלמידי הגר"א מהעיר שקלוב, אשר קבלו מרבם את סוד קנ"ו (156) הבחינות של משיח בן יוסף, שעקרונותיהן פרוסים לאורך כל ספר קול התור, והן - הבחינות עצמן - מובאות במרוכז בפרק השני של הספר, לפי סדר אלף-בית.  
מאה וחמישים ושש הבחינות, שהן כנגד הגימטריא של "יוסף", השווה גם כן לגימטריא של "ציון", הן הלב של כל הרעיון – הבנתן העמוקה והיסודית היא כהבנת כל הרעיון של הגאולה בדרך הטבע, בדרכו של משיח בן יוסף, כפי שהסביר הגאון מוילנא.
התועלת שבלימודן ובהכרתן הברורה, כל כך מהותית, עד שניתן לומר שעד עתה (ובעיקר עתה) המשך הצלחת גאולתנו תלויה בדבר! 


מי אתה דונלד  טראמפ?
יש אומרים ש"דונלד טראמפ" שווה "משיח בן דוד" בגימטריה. האמת שזה נכון, אבל מה המשמעות? באיזה מובן הוא משיח בן דוד? אם נעיין בספרים פנימיים על המלחמה בין הנצרות לאיסלם אולי נבין יותר מהי המשמעות. בספרים הפנימיים מדברים על החיבור של ישמעאל ועשו כסכנה הגדולה ביותר ליהדות ולעולם כולו. כך כתוב למשל בספר קול התור: "תכלית עבודתנו בקבוץ גלויות היא הקמת אנשי אמנה לשם יחוד שני המשיחין (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד) בשערי ירושלם, להחזרת השכינה - תכלית הגאולה, גאולת האמת וקידוש השם. עפ"י רבנו הגר"א ז"ל עלינו לבוא לעזרת ה' בגבורים הני תרי משיחא וללמוד היטב כל הבחינות ותפקידיהן על דרך המעשה. התפקיד הכללי של שני המשיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, יחד בכל הדורות הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות, עשו, ישמעאל וערב רב. תפקידו המיוחד של משיח בן יוסף נגד עשו קליפת השמאל, ותפקידו המיוחד של משיח בן דוד נגד ישמעאל קליפת הימין, ושניהם יחדיו נגד עשו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדוגות של עשו וישמעאל יכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם ר"ל". לפי זה הכח שנלחם נגד ישמעאל הוא "משיח בן דוד", ויתכן שמבחינה זו מתקשר טראפ לגימטריה שלו...
ההתאחדות או הפירוד שבין הנצרות לאיסלם מהווים למעשה מעין ברומטר למצב גאולתינו, היות ואחד ממגמותיה היא להפריד בין ישמעאל לעשו. והנה עינינו רואות שכל הניסיונות של המערב להתקרב לאיסלם לא צולחו, אדרבה, כל פעם צצים איסלמיסטים קיצוניים יותר שמביכים את המערב עוד יותר. כל זה בא ללמדנו על הקרע העמוק שבין ישמעאל לעשו, המעיד על פי המקובלים על היחוד הגדול שבין שני המשיחים, מה שמבשר שגאולתנו מתקדמת בעוצמה, ובעזרת ה' אנו נראה בקרוב את הפירות המתוקים שלה.

הצבא וחייליו. מחשבות על משפט אזריה...

האם הצלחנו להראות לעיני הגויים את הנאורות של הצבא והחברה הישראלית במשפט אזריה? האם הצלחנו להראות לגויים כמה אנו רודפי צדק ומוסר? הרי המסר שרוצים להעביר הוא ברור: "לנו בצה"ל יש ערכים גבוהים, אנו לא מוותרים לשום חייל שמעד בתפקידו ועבר על "ערכי צה"ל", אפילו בשעת לחץ של פיגוע בו נפצע חייל שהוא חברו לנגד עיניו"... נשמע נאור, נכון? אז הבא נתבונן איך הגויים מציגים את העניין, למשל בכותרת של העיתון הצרפתי המרכזי Le Monde, לאחר פסק דין של משפט אזריה: "נתניהו מבקש חנינה לחייל הישראלי שהרג מכדור בראש פלסטיני ששכב פצוע על הקרקע". שימו לב מה המסר של העיתון הצרפתי: "החיילים הישראלים רוצחים פלסטינים תמימים פצועים וראש הממשלה שלהם מבקש עליהם חנינה"... דרך אגב לא מוזכרת כלל גבורת השופטים והמעשה הכביכול אצילי של רדיפת הצדק בכל מצב... בואו נתבונן בכותרת של עיתון שנראה לכאורה יותר הוגן, עיתון מרכזי בבלגיה, Le Soire: "חייל ישראלי הורשע בהריגת תוקף פלסטיני". זה כבר יותר טוב לכאורה כי לא מדובר בפלסטיני תמים שפצעו אותו ואחר כך הרגו אותו, אלא מדובר ב"תוקף". אבל הבה נשים לב – לא מדובר במחבל אלא ב"תוקף"... תוקף יכול להיות צודק, זה יכול להיות מתוך הגנה עצמית למשל... בפרט שהחייל הורשע בהריגה על ידי בית משפט צבאי! ושוב, מה המסר שמוסרים העיתונאים הבלגים לעם הבלגי? פשוט: "הפלסטינים המדוכאים מתנגדים לחיילים הכובשים והללו הורגים אותם שלא בצדק...". אז להראות טוב בעיני הגויים לא הצלחנו. מה כן הרווחנו? יגידו לנו שהמטרה לא הייתה להראות טוב בעיני הגויים אלא המטרה היתה הדבקות באמת, בערכים... אז כאן זה כבר עניין אחר, מי קיבל את הזכות הבלעדית על האמת? מי אמר שזו האמת לשפוט חייל בדין פלילי על מעשה שהוא ביצע נגד אויב בעת משימה? גם אם לא נסכים עם המעשה שלו, הוא מעשה של חייל במשימה וחובה על המערכת להתייחס אליו ככזה. לא מדובר בחייל שקם בבוקר והלך לחפש לרצוח חף מפשע, אלא מדובר בחייל שמעד בעת תפקידו, לא פעל נכון, לא שמר על קור רוח, אולי לא העריך נכון את הסיטואציה על פי ערכי צה"ל, אולי היה מבולבל בגלל הלחץ והכעס ואולי באמת עשה מעשה נקם מתוך תסכול... אבל זה חייל במשימה, ואחד הערכים העליונים ביותר של צה"ל הוא הסולידריות, האמפתיה של הצבא כלפי החיילים שלו... ולכן המערכת היתה צריכה לטפל בו בתוך המערכת ולא להבדיל אותו ממנה ולמסור אותו לגורלו האישי. לא החייל לבדו מעד אלא גם מי שנתן לו נשק ולא הצליח להקנות לו את "ערכי צה"ל". אם יש כשל, זה כשל של המערכת, והמערכת צריכה לקחת אחריות על כך ולא להינצל בהבדלת החייל ממנה. את ההבנה הזאת הבריאה העם מבין ולכן ברוב מוחץ חוצה מחנות סוברים הישראלים שכל הפרשה לא התנהלה כראוי...  

הטרדות ועוד הטרדות... מה מקור הפגע הזה?

 
היצרים ההדדיים שבין האיש לאשה משמשים כדרבון טבעי וכערובה שייעודו של האדם (=איש ואישה) יצא לפועל. לאיש יש יצר משיכה אל האשה ולאשה יש יצר למשוך את האיש. בשימוש הנכון של יצרים אלו, איש ואשה השייכים זה לזה מצליחים להתאחד – "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). אך לאחר חטא האדם הראשון, האיש והאשה עברו ממצב של "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" למצב של "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם". מאז הבושה נצרכת, והיא נהפכת לרגש טבעי המוטבע עמוק בנפש האדם. היא כוח חיוני השומר על יחסים תקינים בין איש לאשה, ובעיקר בין איש לאשה שאינם שייכים זה לזה. יצר המשיכה של האיש לאשה, כאשר הוא מעוות, נהפך לרצון לבייש ולבזות את האשה על ידי ראייתה במצבים המבישים אותה (אף אם היא איבדה כבר את חוש הבושה, מתוך תרבות וחינוך מקולקלים). מאידך גיסא, היצר הנשי להיות יופייה נכסף, נהפך למעין נרקיסיות ולאיבוד הבושה, ומביא לחשיפה, כביכול רצונית, החפצה לתת לאיש, אפילו זר, הנאה אסורה מיופייה. שני העיוותים, מצד האיש ומצד האשה, הינם למעשה סניפים של מידת הגאווה. המהות הפנימית של יצר האיש, מעבר לחיפוש אחר ההנאה, היא הרצון להשתלט על האשה על ידי פגיעה בכבודה (ניתן לקרוא לזה השפלה). מאידך גיסא, האשה מתאווה לשלוט על האיש על ידי שיעבודו ליופייה (גם כן הדבר יכול להגיע להשפלה). התיקון של שני יצרים אלו, שבא היטב לידי ביטוי בהלכות הצניעות ביהדות, בנוי על עקרון חסימת הכוחות השליליים של היצרים - אצל האיש על ידי שמירת העיניים וההרחקה, ואצל האשה על ידי הצנעת היופי והחן. חמושים ביסודי תורה אלו, המשמרים אותם מעיוותי האינטראקציה שבין שניהם, האיש והאשה יכולים לעסוק בתיקונו של עולם.

לעיון מעמיק בסוגיית האינטראקציה שבין איש לאישה ניתן להזמין את חוברת מימד האשה של הרב אילן צפורי בהוצאת תורה אחרי צבא 02-6511256

איפת האו"ם ואיפת האו"ם

הא"ם והעולם הנאור כולו מגויס בשנים האחרונות, ובעיקר בחודשים האחרונים, למאבק נגד הטרור האיסלמי, שנהפך לבעיה עולמית, שגלשה מזמן מגבולות המזרח התיכון. כל המעצמות, מארצות הברית דרך צרפת ועד לרוסיה, החליטו להלחם בנחישות בטרור. הם מוכנים לנקוט בכל האמצעים – צבאיים, כלכליים, הגבלת חופש הביטוי והתנועה, חינוכיים, הסברתיים וכו'. יש כאן נחישות חסרת תקדים. נמאס לתרבות המערבית מהטרור האיסלמי, והיא לא תגלה שמץ של סובלנות וסבלנות – היא תשמיד את קיני הטרור בכל מקום שהם ותסתום את הפיות התומכות בו בכל אתר ואתר! "אין פשרות עם הטרור!" הם אומרים. "טרור זה טרור" ואסור לתת לו שום משאב או תמיכה חס וחלילה... אבל כאשר מדובר על הטרור הפלסטיני, על מחבלים החמודים שבאים לדקור ולהשמיד נשים וטף באכזריות נוראה, זה כבר לא אותו דבר... זו "תגובה טבעית לתסכול"... הרי זה דבר ידוע שכל אדם מתוסכל לוקח סכין ורץ להרוג אנשים... זה לא קשור להסתה ולשנאה תהומית לשמה. לא, לא, צריך להבין אותם, הם מתוסכלים... צריך לתת להם לפרוק את התסכול שלהם... אחר כך הם נרגעים... אדוני באן קי מון – אתה שומע את מה שאתה אומר? והאמת היא שאתה רק אומר על פי תומך מה שהרבה מאוד אנשים בעולם סוברים – יש הבדל בין להרוג יהודים לבין להרוג אנשים אחרים. אין זה דבר חדש, ההיסטוריה רוויה באנשים משכילים רודפי צדק ופילנתרופים שלא הכלילו את היהודים בתוך בני האדם הראויים לחסדיהם. וולטר למשל, התפרסם בשנינותו נגד האריסטוקרטים והכנסיה בצרפת, שלטעמו דרסו ברגל גסה את זכויותיהם של העם המנוצל. אך מצד שני הוא היה אנטישמי בעל שנאה ארסית ועזה כלפי היהודים, ולא ראה בזה שום סתירה למאבקו הליבראלי העיקש למען "העם". אז אדוני באן קי מון, ושאר לוחמי הצדק הדגולים, אנו לא קונים את התזות שלכם! אנו, עם הנצח, מודאגים באמת לא רק מהטרור האיסלמי, אלא בעיקר מהמעמד המוסרי הירוד של הנאורים המובילים את העולם "התרבותי".      
 

השיח הישראלי החדש

יש נורמה חדשה בשיח הישראלי: 1) אומרים אמירה "מזעזעת", 2) מקבלים התנפלות רבתית בכל אמצעי התקשורת, 3) מבהירים ומתנצלים...
מה הפסול בדפוס התקשורתי הזה? הכל פסול! שלושת השלבים פסולים:
1) אומרים אמירה מזעזעת... באמת אין עניין לומר אמירות מזעזעות. אפשר לומר כל רעיון ולהעביר כל מסר בכלים נוחים. לא חייבים לזעזע על ידי סגנון בוטה או אמירות קיצוניות. למשל אפשר להגיד לאדם "אתה מושחת והמעשה שלך הוא מעשה נבלה, מסריח ומעורר גועל". אך אפשר באותה מידה לומר: "התנהגותך אינה הולמת את המוסר האנושי או הדתי ומעשך איננו חינוכי ומסכן את ערכי היהדות". אז למה אנשים מבטאים את דעותיהם באופן בוטה? התשובה היא פשוטה – בדור שלנו אנו משועבדים לאל חדש הנקרא בעברית צחה "רייטינג"... אם אתה לא אומר משהו בוטה, אתה לא מגיע לרדיו...
2) מקבלים התנפלות רבתית בכל אמצעי התקשורת... גם זה פסול. התרגלנו לא לסבול את הדעות הנוגדות את דעתנו וכתגובה לדעות אלו אנו משדרים זעזוע עמוק ומייצרים אפקט של בהלה שמטרתו היא להבהיל את בעל הדעות הנוגדות ולתת לו הרגשה של שבירת כל הכלים ושל אשמה עמוקה.
3) מבהירים ומתנצלים... גם זה פסול. בימינו אתה יכול להגיד כל דבר ומיד אתה יכול לבטל אותו על ידי התנצלות. אין בעיה להגיד: "אתה חמור וראוי להכות אותך!" אם מיד אחרי כן מגיע: "לא התכוונתי לומר שאתה באמת חמור ושבאמת ראוי להכות אותך... התכוונתי שמה שעשית דומה למעשה חסר אחריות ובודאי שאסור להכות אותך, רק שמדינות טוטליטריות מכים על מעשים דומים... ואם לא הובנתי נכון ופגעתי בך אני מתנצל...".
אז אולי הגיע הזמן לתקן את שלושת העיוותים:
1) לא לדבר באופן מעליב אלא לומר דברים עניינים מבלי להסיט את תשומת הלב מהתוכן לסגנון.
2) לא לפגוע בחופש הביטוי על ידי יצירת טרור תקשורתי והפחדה לאחר כל אמירה שלא תואמת את דעתנו.
3) לא לחשוב שמותר לומר הכל ואחרי כן לבטל את הדברים שנאמרו על ידי התנצלות. המילים שיצאו למרחב התקשורתי לא חוזרות. הן פוגעות, וההתנצלות לא מוחקת אותן אלא רק נותנת למי שאמר אותן הגנה נגד תביעות משפטיות ומוסריות...
לכן המסקנה היא תמיד: חֲכָמִים (ולא רק הם), הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים... האחווה והשלום מתחילים בדיבור המתון, אף אם לא מוותרים על האמונות והדעות.


המפלגות המפלגות

מתי בפעם האחרונה היתה לך חשיבה עצמאית לא פוליטית על המתרחש סביבך? מתי בפעם האחרונה היה לך שיפוט ערכי עצמאי על אירוע או מגמה חברתית? מחקרים מדעיים מוכיחים שבני אדם אוהבים להתמסגר בשבלונות מחשבתיות קולקטיביות העוזרות להם "לגבש" דעה "עצמאית" על כל מה שחשוב להם. שבלונות החשיבה במשטרים טוטליטריים הן בדרך כלל דעותיהם של השליטים והשכבה האריסטוקרטית השלטת. במשטר הדמוקרטי השבלונות מונפקות על ידי המפלגות. העסק פשוט מאוד – באיזשהו שלב בחייך אתה בוחר עמדה פוליטית. אתה מחליט אם אתה ימיני או שמאלי – בדרך כלל על פי השפעת הסביבה הקרובה שלך או אנשים מסוימים שפגשת והשפיעו עליך, והנה אתה חמוש בדעות ברורות בכל תחומי החיים. מעכשיו אתה חופשי מלחשוב, ובכל אירוע, אם אינך מזהה בעצמך מה העמדה הטבעית של מפלגתך (= "שלך") בנידון, מספיק שתפתח חדשות ותקשיב למנהיג מפלגתך ותדע מה אתה חושב. כמובן עם הזמן והנסיון הדברים נעשים יותר קלים ואוטומטיים, ואינך זקוק עוד לפתוח חדשות כדי לדעת מהי עמדתך, כי אתה כבר מתורגל היטב. למעשה הצלחת להתפטר מנטל הבחירה החופשית ... אם אתה במפלגת העבודה וביבי אומר משהו, אתה כבר יודע שזו איוולת מוסרית לא צודקת ולא ראויה וכו' וכו'... כמובן גם אם אתה בליכוד אתה תחשוב אותו דבר על דברי בוג'י. גם המנהיגים כבר מתורגלים – הם תמיד אומרים את מה שמתאים למפלגה ואם בטעות יוצא להם מדי פעם משהו אחר, או שהם חוזרים בהם או שהם מושתקים ומתורצים על ידי חברי מפלתם.
אז מה באמת הרווחנו? לא באמת הרווחנו אלא יצרנו חברה ישראלית מפולגת (כן, עניין ה"מפלגות" הוא לפלג...). העצוב בכל הסיפור הזה הוא שמחוללי הדעות, דהיינו הפוליטיקאים, הם בדרך כלל אנשים אינטרסנטים שלאו דווקא מאמינים בדעות שהם מייצגים, אלא בעיקר משתמשים בדעות הללו כדי להציג את עצמם. ולכן אנו עדים לכך שבקלות פוליטיקאים מחליפים דעות, מפלגות, תפיסות עולם, וכו'. הדמוקרטיה בנויה על העיקרון של "שלטון ואופוזיציה" – מכאן יוצא שהסכמה בין מי שבאופוזיציה לבין מי שבשלטון מסכנת את הדמוקרטיה, לפיכך האופוזיציה חייבת להתנגד לכל מהלך של הממשלה, וממילא חברי המפלגה שבאופוזיציה חייבים לחשוב שכל החלטת ממשלה הינה שגויה (בכל מקרה...).
ואם תגידו שאין ברירה כי אין שום שלטון אחר שיאפשר לאזרחים להביע את דעתם... אתם צודקים... אבל צריך להבין שהדמוקרטיה דורשת בגרות מוסרית של אזרחי המדינה המאמצת את שיטת משטר זו. טעות היא לחשוב שהיא יכולה להתאים בכל מצב. על הטעות הזו של אובמה ביחס למדינות ערב, כל העולם כבר משלם מחיר כבד, וכנראה ישלם עוד הרבה יותר... הכלל הראשון של הבגרות הרוחנית המאפשרת לאמץ את הדמוקרטיה הוא להבין שהדמוקרטיה היא כלי ולא מטרה. המפלגות הן אמצעים להגיע לתכלית שהיא אחדות האומה סביב מדיניות מאוזנת, מפייסת, מאחדת... ולכן כל המצביעים לנציגים של האומה צריכים תמיד לשפוט אותם בצורה בוגרת ומוסרית... רק כך הדמוקרטיה מאחדת ולא מפלגת. 


צרפת החליטה יחד עם אונסקו : הר הבית

שייך למוסלמים... 

ההחלטה עברה ברוב של 33 בעד, 6 נגד ו־17 נמנעים. בין התומכים בהחלטה: רוסיה, צרפת, ספרד ושבדיה.

של מי הר הבית?

למה הערבים כל כך עצבניים על הר הבית? מה נשתנה? האם הם מרגישים משהו שאנו לא מרגישים?... אין ספק שנוצר רייטינג גדול סביב עניין הר הבית, והרבה יהודים שעד כה הסתדרו טוב מאוד מבלי להבין בכלל מהו, מתחילים להתעניין בנושא. הר הבית  או בשמו המקראי הנוסף הר המוריה. זהו שמו של מתחם שטוח בן כ־140 דונם במזרח העיר העתיקה בירושלים, הנישא לגובה 743 מטר מעל פני הים. זוהי הרחבה מעשה יד אדם מתקופת מלכותו של הורדוס המאה הראשונה לפני הספירה. זהו המתחם עליו ניצבו אז בית המקדש השני ולפניו  בית המקדש הראשון. הרחבה שבעקבותיה היה למתחם המקודש הגדול בעולם. כיום שוכנים בו כיפת הסלע , ומסגד  אל אקסה  . הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים והשלישי בקדושתו למוסלמים הסונים. על פי המסורות, הר הבית הוא המקום ממנו נברא העולם "אבן השתייה" בו התקיימה  עקידת יצחק (ע"פ ויקיפדיה).  

עצם השאלה של מי הר הבית, נשמעת מוזרה! ה"אורחים" הזמניים על ההר באמת מרגישים פגועים מהידיעה שבקרוב הם יפסידו את ההר שיחזור להיות מקום המקדש בפועל. הגמרא (בסנהדרין) ממשילה זאת במשל נפלא: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי היאך אאבד אלו מפני אלו. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה", והמשמעות היא  "רץ השור (עם ישראל) ונפל ובמקומו שמו באורווה את הסוס", ובמילים אחרות, עם ישראל נשלח לגלות ובמקומו שם ריבונו של עולם את הגויים. אך כאשר השור חוזר לארצו, יש החלפת משמרות, והעולם חוזר לטבעו – השור חוזר למקומו והסוס שאמנם לא מבין כבר מה קורה פה,ילך לדרכו.


 מנהיג דאעש המן בכר אל אגגי עם מסר מיוחד לאומה הישראלית:"פלסטין תהיה בית הקברות שלכם"...


אנו מציעים לו ולכל שונאי ישראל לעיין במגילת אסתר...

הכל מתחיל שם בתוכניות הזויות של שנאה והסטה... "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ: (...) וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז: (...)".

אך בינתיים קרו כל מיני דברים, והסוף לא תואם את התוכניות: "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה: (...) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר: וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם: (...) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים: (...) וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם: וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ: וְאֵת (...) עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ: וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: (...) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם: וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ"... בימים ההם בזמן הזה...
 

סוד הדו-קיום

לעם ישראל יש מדינה אחת קטנה וסביבה ים של מדינות ערב. בתחילה בחרו אויבנו בגישת האי-קיום – זאת אומרת לא לתת קיום למדינת ישראל. ולכן הכרזת הקיום של המדינה לוותה בפלישת כוחות צבאיים לתוכה, לא על מנת לומר "מזל טוב", אלא על מנת לדאוג לאי-קיומה... בחלוף השנים, בראות אויבנו שהקיום של מדינת ישראל הוא כנראה עובדה מוגמרת (בינתיים), התחילו לדבר על דו-קיום. לא כל שונאינו בחרו בדרך זו כדי להמשיך את המאבק, אך חלק נכבד. שהרי חלק עדיין אומרים בפה מלא שהם רוצים בהשמדת מדינת ישראל, אך חלק כבר לא אומרים בפה מלאה ומדברים על "דו-קיום" – דו-קיום מבחוץ ודו-קיום מבפנים. הדו-קיום מבחוץ כבר אימץ לעצמו סיסמה מקובלת אצל העולם "הנאור": "שתי מדינות לשני עמים". זאת אומרת שלצידה, דהיינו בגבולות ההיסטוריים של עם ישראל יש מקום לשים עוד מדינה ששייכת לעם אחר... כך כבר נפתרת חצי מהבעיה של השמדת מדינת ישראל. כדי לפתור את החצי השני, מסבירים שבגבולות של החצי מדינה שנשאר לנו, יש גם ערבים שרוצים בדו-קיום, זאת אומרת נשארים איתנו אך בתנאי שלא נתעקש על מדינה יהודית ודמוקרטית אלא רק דמוקרטית. וכך הצדק יעשה: בחצי של שטחה של אדמת ארץ ישראל תהא מדינה ערבית ולא דמוקרטית ובחצי השני של אדמות ארץ ישראל תהא מדינה דמוקרטית ולא יהודית. למעשה זוהי אופציה אחת בין כמה שהיו אפשריות: מדינה יהודית ודמוקרטית על שני חצאי ארץ הקודש, מדינה יהודית דמוקרטית על חצי אחד ומדינה ערבית לא דמוקרטית על החצי השני, והאופציה שנבחרה היא מדינה לא יהודית ודמוקרטית בחצי האחד ומדינה ערבית לא דמוקרטית בחצי השני. אך כל סטודנט מתחיל בהסתברות ישאל למה לא מדברים על עוד אופציות? למשל מדינה ערבית דמוקרטית על חצי ומדינה יהודית דמוקרטית על חצי. או מדינה דמוקרטית לא יהודית על חצי ומדינה דמוקרטית לא ערבית על החצי השני. או מדינה יהודית דמוקרטית על השלם. או מדינה ערבית לא דמוקרטית על השלם... נכון מיגע? טוב ניתן בקלות להשיב לסטודנט: מדינה ערבית-דמוקרטית עדיין לא קיימת בעולם ולא בתכנון בזמן הקרוב. מדינה ערבית על השלם – על זה מדברים כל הזמן וצריך רק זמן, הרי זה מתחיל במדינה ערבית לא דמוקרטית על חצי ומדינה דמוקרטית לא יהודית על החצי השני... וההמשך יגיע. ומה עם מדינה יהודית ודמוקרטית על השלם? זו פשוט התוכנית של הקדוש-ברוך-הוא, עליה לא מדברים למרות שזה מה שיהיה...


מה התשובה לטרור?
 
"וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ - ספר במדבר

בעיתות משבר בארץ ישראל, לפעמים אין טעם להאריך במילים, אלא פשוט כדאי להסתכל קצת בעצם פסוקי התורה... כתוב במפורש בספר במדבר: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ (במדבר פרק לג פסוק נה)
על הבנת הפסוקים דנו מפרשי התורה בכל הדורות, ואף שלא מדובר בהלכה למעשה כיום, שכידוע רק הפוסקים של כל דור פוסקים הלכה למעשה, מכל מקום כדאי ללמוד את הדברים כהוויתם.
בערבות מואב על ירדן ירחו, לפני כניסתם של בני ישראל לארץ, עושה הקב"ה תנאי אתם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר לג, נג). רש"י מסביר, שאכן מדובר בתנאי: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה - תוכלו להתקיים בה. ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". כדי להדגיש שמדובר בתנאי, הוסיף רש"י מה שלא כתוב בפסוק, דהיינו הצד השלילי של התנאי (ואם לאו וכו') שהרי רק תנאי כזה - תנאי כפול, הנקרא "תנאי של בני גד ובני ראובן" (אם תעשה, אז כך... ואם לא תעשו, אז כך...) - נקרא תנאי בתורה. משמע מרש"י שפסוק זה הוא הצד השלילי של התנאי, והפסוק הקודם (פסוק נב), שבו כתוב "והורשתם את כל ישבי הארץ", הוא הצד החיובי של התנאי, וא"כ יש לנו כאן ממש תנאי כפול, ללמדנו שלא נירש את הארץ אם לא נדאג לטפל באויבים שלנו.
ישנם ג' ענינים בציווי על ישוב הארץ: "והורשתם", "וישבתם", "לרשת". ה"ישיבה" כאן היא ההתנחלות. ההורשה היא גירוש, כפי שתרגם התרגום: "והורשתם את הארץ: ותתרכון (תגרשו) ית יתבי ארעא (את ישבי הארץ)". "ולרשת אתה" מתורגם "למירת יתה", לשון ירושה כמשמעו.
הקשר בין ההורשה לירושה די ברור, כפי שהוא מובא בדברי הספורנו: "כאשר תבערו ישבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם אע"פ שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להרישה לבניכם". לפירוש זה משמע שאפשר לשבת בארץ מבלי לגרש את יושביה, אף שאין בזה די כדי להורישה לבנים. לעומת זאת, לפי רש"י  אי אפשר לשבת בארץ אם לא מגרשים את יושביה. לפירוש רש"י הגירוש הוא תנאי לישיבה ולפי פירוש הספורנו הגירוש הוא תנאי לירושה. למעשה ישנן כאן שתי מצוות, שהן גירוש וישיבה בארץ, ואם יתקיימו שתיהם, רק אז יוכלו בני ישראל להוריש את הארץ לבניהם. 

דעאש בנסיגה. מה עם הרעיון שמאחוריו?

 
לדעאש יש רק רצון להעיד על האלוהים – ולכן, במקום לייצג דת של חסד, הם מייצגים דת של דין. היהדות מתחילה באברהם אבינו, איש החסד העליון שמתווה את הדרך לזרעו ומחנך אותו להפיץ אהבה ושלום בעולם. מתוך הכרה עמוקה שהקב"ה ברא את עולמו על מנת להיטיב עם הבריות, ומתוך הכרת דרכי הנהגתו בעשיית הטוב, היהדות מטיפה לחסד ולאהבת הבריות. "כל התורה כולה" הוגדרה היטב על רגל אחת על ידי הלל הזקן ב"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הקירבה האלוהית והכרת דרכיו מולידים באדם רצון עז להיות טוב ולעשות טוב. ואילו ההכרה החיצונית של האלוהים אצל האיסלם הקיצוני, מובילה לרצון עז להלחם למענו, על מנת כביכול להשכין את הצדק שלו בכל העולם. בעם ישראל אנו מדברים על אמונה הפועלת על המידות ומעדנת את החושים, ואילו הם מדברים על הכרזת אמונה המולידה רצון להשמיד את כל מי שאינו מצטרף להכרזה. הם סוברים שהאיסלם נכפה בחרב, שיש להשמיד את האלילים ויש להכריז ג'יהד (מלחמת קודש) על אומה המסכנת את האמת של מוחמד. הגישה הזאת הולידה חיי חברה נוקשים, בהם מקצצים את ידי הגנב, רוצחים על כבוד המשפחה ללא משפט, ובהם האלימות איננה מגונה ואף נערצת. הרצון הבלתי נלאה להעיד על האלוהים, תופס את כל האישיות עד שנאבדת ההבנה שבכלל צריך גם להדמות לו, לתת לו להופיע בנו, בחיים מלאי חסד. ההכרזה שהאל הוא טוב פותרת אצל הקיצונים את חובת האדם להיות טוב בעצמו. עבור האיסלם הקיצוני, האלוהים הטוב לא נמצא בתוך החיים ממש, אלא החיים רק מעידים עליו. מתוך כך אין אמונה בעצם החיים ובקדושתם, משום שהחיים אינם בעצמם עדות על האלוהים הטוב, אלא הם רק מאפשרים לאדם להעיד עליו. כאן נמצא ההבדל המהותי בין מה שאומר ישעיהו הנביא: "אתם עדי ואני אל" , לבין השהאדה. הבדל שיכול להוביל לזלזול בחיי האדם באופן כללי ואף לזלזול של האדם בחיי עצמו. האיסלמיסט הקיצוני, בעידוד החברה האיסלמית הקיצונית, מוותר בקלות על חייו לטובת מטרה זו או אחרת הקשורה לדת האיסלמית - ההתאבדות הופכת לערך מוסרי עבורו, דבר שאצל כל האנושות הוא גנות. הכל מתוך תפיסה מעוותת של עניין ההשגחה האלוהית, המיוסדת על מין פטליזם הפותר את האדם מאחריות על תוצאות מעשיו, בטענה שמה שיקרה הוא רק יכול להיות על פי האל הצודק ולא ניתן לעשות דבר נגד רצונו. ביהדות מאמינים ש"הכל מאת האלוהים" - רק לאחר המעשה. אך לפני המעשה - "אם אין אני לי מי לי" (מסכת אבות), חייבים לעשות את המעשה הנכון, כי אנו יודעים שיתכן שנעשה דבר המוגדר כ"נגד הרצון האלוהי". האיסלמיסט מאמין שאין לו יכולת להימלט מן הרצון האלוהי, אף כאשר עושה את המעשים המנוגדים לרצון זה (מנוגדים לחסד)... אך האור ינצח את החושך - הנצחון של עם ישראל, עם הנצח, מובטח מעצם היותו הופעת הטוב האלוהי בעולם! נצחון זה הוא נצחון העולם על נמיכותו ורשעותו!

סערת השבת... מהי שבת בעצם?


תופעה מוזרה, הגונזת בקרבה משמעות אדירה  תופעת "המַן".
במדבר, הקב"ה מדבר עם בני ישראל בשפת החיים. דור המדבר לומד אמונה מעצם הדרך בה הוא מונהג. למעשה תקופת המדבר הינה הכנה גדולה לבניין האמונה הלאומית. עם ישראל לומד להכיר את מלך מלכי המלכים שהושיע אותו ממצרים, ועתה מנהיגו במדבר. הלימוד הראשון החשוב שלומדים בני ישראל, הוא על ידי המן. המן נקרא בארמית "נהמא דמהימנותא" - לחם האמונה. על ידי המן בני ישראל לומדים שהאמונה הישראלית איננה סתם רעיון, אלא היא ממש מחייה את העם. לחם שמימי שאיננו מופק בדרך הטבע הוא המזון שלהם - לחם שממחיש את עצם האמונה במי ששולח אותו מהשמיים, ומוכיח שהעם הזה אוכל (חי) מעצם אמונתו ואין אצלו הפרדה בין חיים לאמונה. בהמשך דרכו, כאשר יפסק המן, ישאר עם ישראל עם הידיעה המונחלת לדורות: הפרנסה מן השמיים, לא צריך לדאוג. השיעור השני באמונה שלמדו בני ישראל במדבר, היה דווקא מהפסקת המן ביום השבת. הם למדו שהקב"ה "שובת" ביום השבת. הם למדו בכך על הנהגת העולם הנסתרת והבינו שיש לבני ישראל חובה להיות מקושרים להנהגה זו. עם ישראל בנוי במבנה נשמתי-לאומי המתאים לגמרי לדרך בה הקדוש-ברוך-הוא מנהיג באופן נסתר את עולמו. עם ישראל שובת ביום השבת, משום שישנו מושג כזה כביכול אצל הקדוש-ברוך-הוא  - הוא גם כן "שובת בשבת" (אף על פי שמושג זה הנו משל כלפי הקדוש-ברוך-הוא). ביום הששי וביום השבת, הבינו בני ישראל שיש קשר ישיר בין ההנהגה המעשית שלהם (שמתבטאת כאן בשמירת השבת) לבין ההנהגה העליונה בה מנהיג הקב"ה את כל המציאות. הם הבינו שהם זכו במתנה אדירה  ביכולת להתנהג על פי הדרך בה האלוקים מנהיג את העולם. וכאן יש מוסר השכל גדול  יש לאדם יכולת להידמות לבורא העולם על ידי מעשיו בעולם.
למעשה השבת מבטאת את העליונות העל-עולמית שמצליחה לחדור אל תוך העולם. נכון שהדבר לא נראה לעין שאיננה מתבוננת לעומקם של דברים וחושבת שהשבת היא פשוט עול של איסורים והגבלות, אך באמת שמירת השבת היא הזדהות מלאה עם הקדוש-ברוך-הוא, ולכן היא תופסת מקום כל כך מרכזי בתורה ובהלכה. את כל זה למדו בני ישראל מירידת המן והפסקתה, שהרי יש לשאול לכאורה מי יותר גדול  יום שיורד בו מן או יום שלא יורד בו? נס של הורדת מן או נס של הפסקת הנהגת הנס של המן? התשובה היא שהפסקת המן גדולה מהורדתו. השבת היא הפסקת המן וכל המשתמע מכך - כגון עצירת כל ההיתר לעשות מלאכות, היינו לבנות ולקיים את העולם החומרי. הנס שייך לענייני העולם, הוא התערבות פנימית של העולם העליון ("העולם הבא") בתוך העולם הנגלה החומרי  כך היה נס הורדת המן, לחם מן השמיים. אך השבת היא מדריגה שמעל העולם ומעל הנס, מדריגה, שמעלה את כל העולם הזה אל דרגת העולם הבא  "מעין עולם הבא". אין כאן לא חומר ולא נס בתוך חומר, אלא מעין המדריגה התכליתית של התעלות העולם הזה לכוון העולם הבא שכולו טוב. בכל שבוע אנו זוכים ליום אחד בו אנו יכולים להתנתק מן העולם וכך לחדש את כל כוחות הנפש שלנו  "שבת וינפש", ולהזדהות עם האמונה שסוף סוף המציאות כולה תהא מלאה נועם ועדן.

איך ממשיכים עם דור שאיבד חזון?

איך ממשיכים עם דור שאיבד חזון? איך ממשיכים עם אנשים הנראים בעינינו כחסרי כוח לשמור על ערכי החיים הלאומיים שבעינינו הם אלמנטרים? אולי פשוט נמשיך לבד, בלעדיהם משה רבנו קיבל הצעה דומה מהקב"ה לאחר חטא העגל: "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עֹרף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, ט-י). העם הזה בלתי נסבל! הוא עושה את כל הטעויות האפשריות, לכן הקב"ה מציע למשה להתחיל את הכל מחדש. משה וזרעו יהיו מן הסתם הרבה יותר מוצלחים מעם קשי-העורף הזה. אך כמובן ה' לא התכוון להוציא לפועל את הצעתו, אלא לעורר את משה להתנגדות לרעיון הזה, ואכן משה נזעק וזעקתו היא עבורנו שיעור גדול לכל הדורות: משה מודיע  ממשיכים ביחד בכל מקרה! אין דרך חזרה. התחלנו ביחד, נמשיך ביחד ונגיע ביחד אל היעד שלנו!
כדי להמשיך ביחד, כדאי שנדע על מה אנו נלחמים - אנו נלחמים על האמת, על הערכים האמיתיים שלנו, אלו שאנו נושאים מאז מתן תורה ואיתם שרדנו בכל הדורות. ערכים אלו הם ארץ ישראל, אחדות האומה הישראלית ותורת ישראל  שלושה ערכים בלתי ניתנים להפרדה. אסור לנו לוותר על אף אחד משלושת הערכים המקודשים הללו – אם נוותר על אחד מהם נפגע בבסיס עליו עומד כל חזון התקומה הישראלית. המשימה לא פשוטה כי הרי שלושת הערכים שחייבים להתקיים יחדיו נראים כסותרים זה את זה. אם נלחם על התורה נתנגד לציבור ששואף להשתחרר מעולה. אם נלחם על ארץ ישראל נתנגד לציבור ששואף לוותר עליה. אם נלחם על עם ישראל נצטרך לוותר על שני הערכים האחרים! אז מה הפתרון? הפתרון הוא "להלחם בסבלנות", בלי קיצוניות. לא להעליב, לא לפלג, לא להבהיל, לא להאשים, לא לכנות, אבל להלחם ... לומר את האמת, אבל בנחת. להלחם על האמת עם כל הכלים - הפוליטיים, החינוכיים, התקשורתיים, אבל בנעימות. אפשר לא לוותר על הרעיונות, מבלי לצעוק ולהשפיל... דיבור וניסוח בנחת מציל מכעס (שלנו ושל השונים ממנו) ורק יגביר את האחווה. האמת בסופו של דבר תנצח, צריך רק אורך נשימה!   


הרב אייל קרים,
הרב הראשי לצה"ל – צבא הקודש


כותב הרב קוק במאמרי הראיה: "החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כולם קודש הם, כי הוא כולו ממלא את ביטוי הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו... הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש". ואם על החקלאות נאמרו הדברים, קל וחומר על צה"ל שהוא הצבא הקדוש השומר על קיומו של עם הקודש בארץ הקודש. ואיך יתנהג הצבא הקדוש כדי שיהיה הולם את מעמדו הרם כנציג הקדושה עלי אדמות? הרי צבא ישראל הוא צבא העם, ועם ישראל בימינו מורכב ממרקם אנושי עשיר ומגוון – חלק דתיים עם כיפה, חלק חילוניים בלי כיפה, חלק חילוניים עם כיפה וחלק דתיים בלי כיפה... ויש עוד המון גוונים בכל אלו... אך מה המשותף ביניהם כאשר הם כולם לובשים את אותם המדים ומשתתפים באותן המשימות? כולם שותפים להצלחת הצבא הקדוש. ואיך הצבא יצליח להדביק את כל השונים הללו להיות דבר אחד? פשוט מקימי המדינה והצבא ניחנו בבינה יתרה והחליטו שהצבא הזה יפעל לפי ההלכה – לא יעשנו בו בשבת במקומות הציבוריים (כמו בחדר אוכל), לא יהיו אימונים בשבת (לאלו עם כיפה ולאלו בלי כיפה), ישמרו על כשרות, מועדי ישראל וכו' וכו'... אז מי אמר שהצבא הקדוש לא מתנהג בקדושה? וכדי שהצבא ידע איך להתנהג בקדושה על פי תורת ישראל, אף מינתה המדינה רב ראשי לצה"ל, שעניינו העיקרי הוא לשמר את התנהגותו הקדושה של הצבא הקדוש. ומי ראוי יותר מהרב אייל קרים למלא תפקיד זה? הרי הרב אייל קרים כבר שנים מכתת את רגליו מבסיס לבסיס בנועם הליכותיו כדי לבחון בכל מקום איך ליעל, להנגיש, לאפשר את קיום ההלכה בצבא הכל כך מורכב והמתמודד עם מצבים כל כך מורכבים?
אנו מאחלים לרב אייל קרים שפע טוב מהשמיים והצלחה מרובה בכל מעשי ידיו, ושיזכה לאהבת הבריות שיראו את מעלותיו, מידותיו התרומיות ואת טוב ליבו השופע.
עלה והצלח!


מה יהיה הסוף?

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ...וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ". (במדבר פרק לג)

מה יהיה הסוף עם מדינת ישראל אם בכל עת אויבי ישראל הסובבים את מדינתנו והנמצאים בתוכה מתחזקים, מתרבים ומקבלים יותר תמיכה מאומות העולם? מה יהיה הסוף אם בתוך עם ישראל ישנן כל כך הרבה מחלוקות על דרכי הפעולה שעלינו לנקוט כדי להתגבר על אויבינו? מה יהיה הסוף אם ללא הרף יש מחלוקות על הצביון הרוחני של צה"ל ומלחמות על אופיו הדתי והמינון הנכון של המסורת בו? מה יהיה הסוף אם העם מפולג במפלגות שלא יכולות לפרגן זו לזו וחושבות שהצלחתן תבוא על ידי השמצת האחרות? מה יהיה הסוף אם אויבי ישראל הנמצאים בתוכנו לא מפספסים הזדמנות להניף את דגל האויב מול הפנים שלנו? מה יהיה הסוף אם חברי כנסת מנצלים את הדמוקרטיה כדי להסיט את הציבור הערבי שבתוכנו נגדנו, במקום לגשר בינינו?
אז שיהיה ברור לכל - את גאולת ישראל אי אפשר לעצור! היא פקודה אלוהית מתוך הבטחה של אלפי שנים, ואנו העדים לתחילת מימושה. אפשר לגרום אולי לגאולת ישראל להיות יותר כואבת, יותר איטית, אך מאידך אפשר גם למצוא דרכים לעשות אותה יותר נוחה ואף יותר מהירה. כמו לידה – המפתח שלה הוא בשמיים, אך כאשר הגיעה העת, ניתן להקל על צירי הלידה או לסבך את המצב. צריך רק שנבין שזו לידה וללמוד את כללי הקלתה, שניתן לסכם באופן פשוט – להיות אויבים של אויבינו ולהיות חברים של כל בני עמנו...


 
סוף המלכות הרביעית קרב?

בראיון לעיתונאי ג'פרי גולדברג במגזין אטלנטיק סיפר נשיא ארה"ב ברק אובמה כי בעת פגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-2011 הוא הרגיש זלזול וטון מתנשא מצדו של ראש הממשלה הישראלי...
למה נתניהו מתנשא על אובמה?
ישנה מסורת עתיקה ביהדות שמקורה בספר דניאל, על פיה יהיו ארבע מלכויות, ויבוא היום בו תחזור מלכות ה' לישראל... זאת אומרת שגלויות ישראל נחלקו לארבע תקופות: גלות בבל, גלות פרס, גלות יון, וגלות אדום. גלות אדום היא המלכות הנוכחית, בה הנוצרים (יוצאי רומא – הלא היא אדום) שולטים על העולם. מובטח לישראל שהם יקומו לתחייה, ומלכות ישראל תחליף את מלכות אדום. כשמדברים על מלכויות, מדברים על שליטה, לא דוקא צבאית אלא תרבותית - דהיינו איזו תרבות תנהיג את העולם. עניין זה נרמז כבר בתורה, כאשר יעקב מוותר לעשו לתקופה, אמנם ארוכה, אבל שיש לה סוף – וכפי שכותב הרב קוק בספר אורות: "יעקב שלח לעשו את הפורפירא" (בגד של מלכות) - "יעבר נא אדוני לפני עבדו". אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה (זו תקופת בית ראשון ושני), וכיון שנגמל הגזע, הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר "עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו"... במילים אחרות ישנה תקופה ארוכה בה ישראל נשלטים על ידי המלכויות, אך הם בגדר "נזרעים באדמה", ועת הגאולה יבוא, ואכן החל לבוא, כפי שרואות עינינו! עת התחדשות הלאומיות הישראלית היא למעשה תחילת עת החלשותה של המלכות הרביעית. והרי אין לנו גדולה מאמריקה במלכות הרביעית, והנה באה העת בה היא נחלשת, כאשר מלכות ישראל גוברת ותופסת את מקומה האמיתי בהיסטוריה העולמית.
יתכן שגם נתניהו וגם אובמה מרגישים משהו עמוק עמוק בתת המודע שלהם, שמצביע על השינוי הגדול שעומד להתחולל – מלכות ה' תחזור לישראל, ואמריקה עם המוסר המעוות שלה תתפוס את המקום הראוי לה... המשימה תהא להפיץ את המוסר והצדק האלהי בעולם, ומי אם לא ישראל הוא הנציג האלהי לבצע משימה זו?

"הֵגֶל (Hegel) הזהב"... ושורש ההתנגדות של העולם למדינת ישראל 


 גיאורג וילהלם פרידריך הגל, הפילוסוף הגרמני המפורסם והמשפיע, שהגותו הפילוסופית והפוליטית חוללה מהפכים גדולים בתחילת המאה ה-19, ועיצבה דפוסי חשיבה שעד היום אפשר להרגיש בתרבות המערבית, התייחס גם ל"שאלה היהודים". דבריו מובאים בספר "הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה", של תלמידו המובהק – היהודי המומר אדואר גאנז. בספר זה שיצא לאור בברלין בשנת 1848 - בדיוק 100 שנה לפני קום המדינה – ישנו פרק, "ארץ יהודה", בו מציג גאנז את משנתו של הגל ביחס ליהודים. לדעתו מושג "המדינה" זר ליהודים ומשנהיו לעם, היהודים לא הצליחו  אף פעם להיות ישות מדינית, אף על פי שמדי פעם קמו להם מנהיגים, ובתנ"ך מובע רצון למלך, אך בפועל, רוב הזמן היו משועבדים לאומות אחרות... ולכן מגיע הגל למסקנה שהיהדות אינה קבוצה לאומית, אלא היא דת שעברה בהיסטוריה, השאירה את חותמה ואין לה עוד תפקיד רלוונטי על במת ההיסטוריה. יש לציין שלא רק בפילוסופיה אתאיסטית כמו זו של הגל מובע רעיון זה, הרי המתמטיקאי-פיזיקאי-פילוסוף הנוצרי-צרפתי פסקל (מאה ה-17) כבר הציג את חוסר הרלוונטיות של היהודים בעיני הנצרות, שמשתמרים על ידי האל עלובים ומדוכאים רק כדי להראות לעולם מה עונשם של מי שאינו מקבל את יש"ו והנצרות. וכמובן אם צריך כדאי לדאוג שהם ישארו עלובים ומדוכאים ... תפיסות אלה, לא רק שעיצבו מדיניות בינלאומית אז, אלא שעד היום, כאשר לנוכח תקומת האומה הישראלית בארצה כל נביאי השקר הללו מתגלגלים בקברם בקצב מסחרר, עדיין יש המעדיפים להאמין שהם צדקו... ולכן כל אקט מדיני ריבוני של "יהודי ארץ ישראל" נראה  בעיניהם כגנאי וכפגיעה במהלך הטבעי של ההיסטוריה – או לפחות של מהלך ההיסטוריה בו הם רצו להאמין. תפיסה מעוותת זו גם חלחלה מהם אל האומות הערביות, הסוברות גם הן שאנו רק זמניים כאן ומדינת ישראל אינה אלא קפריזה חצופה של יהודים שאמורים להישאר משועבדים לאומות העולם או להעלם מן העולם... אך יש לנו חדשות עבור כל המבורברים הללו – אנו כאן ונשאר כאן ולא זו בלבד, אלא עוד השפעתנו על האומות תורגש היטב...   

מי מעז עוד לדבר על שלום?

נכון שקשה בימינו לדבר על שלום אך קיים בעניין דיון ציבורי, ולכן כדאי בכל זאת להעיף מבט בשורשים, בתורתנו הקדושה ולעמוד על משמעות המושגים שלום, שלווה וכו'. התורה מבטיחה לנו: "אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה (...) ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו, ג-ז).
מתברר ששלום אין פירושו שלוה כפי שהרבה טועים לחשוב, אלא הוא השלמות, שיא גילוי הקודש, שיא הופעת השכינה. השלוה היא גם כן עניין חשוב ובאמת גם בה נתברכו בני ישראל באותם פסוקים: "ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם", אך אין להתבלבל בין "שלום" ל"שלוה".
דוקא כאשר בני ישראל מתברכים בשלום, נאמר: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב"! איך יתכן שאחר השלום יש מלחמה? רבי אבן עזרא אומר: "ונתתי שלום בארץ, ביניכם ואין מחריד לא מחיה רעה ולא מאויב, רק אתם תרדפו האויב ויפול לפניכם". מכאן נלמד שאין סתירה בין "שלום", "שלוה" ו"מלחמה".
שלום הוא כפי שאמר האבן עזרא שלום בתוך עם ישראל.
שלוה היא שלוות הנפש, לא שלוה חומרית הפותחת את הרסן ליצרים החומריים, אלא שלוה של בריאות הנפש המאפשרת צמיחה רוחנית ללא מועקות.
המלחמה שנתברכו בה בני ישראל אחר השלום איננה כיבוש ארצות המיועד לתת פורקן ליצר האכזריות ולצמאון לדם. אדרבה, מעולם לא נמצאו בישראל מידות רעות אלו ואפילו כאשר מלכי ישראל התרחקו מיראת השם, הם לא שקעו בברבריות, נחלת שאר העמים. ומחוסר אידאלים רוחניים עליונים לא נהפכו לאכזריים, אלא לא הצליחו מלכי ישראל לנהל את המלחמות שנכפו עליהם, ולא הצליחו לשמור על כוחם הלאומי. המלחמה בישראל איננה קשורה לגסות רוחנית, אדרבה, דוקא כאשר ישראל מאבדים את יראת השם, הם אינם מסוגלים לצאת למלחמה, משום שהאומה שהחסד חרות על דגלה מסוגלת להלחם רק כאשר היא מלאה אידיאלים רוחניים. לכן מובן למה אחר שישכון השלום בתוך בני ישראל והשלוה הפנימית שתמלא את העם גבורה ויראת שמים, בני ישראל יוכלו ללחום את מלחמות השם, כדי להושיע את העולם מרשעותו, ולהביא לעולם כולו את השלום ואת השלוה המיוחלים.


הפזה החדשה - חרם על מדינת ישראל


הפזה החדשה של מלחמת הערבים ביהודים היא ניסיון למוטט את כלכלת ישראל על ידי החרם. מלחמת הערבים בישראל החלה מיום הקמת המדינה במלחמה קונבנציונאלית של צבאות מול צבא (או לפחות צבא בהקמה). וכך במהלך כשלושים שנה, ניסו כמה וכמה פעמים להשמיד את מדינת ישראל בכח הזרוע המלחמתית. "והיה כראות שונאינו שאינם יכולים לנו" ושהם תמיד מובסים במלחמה, הם עברו לפזה השניה - נשק הטרור, שעניינו הוא להחליש את רוח העם בתקוה לגרום לו לרפיון, שאולי גם יביא לחולשה צבאית. אך גם הפעם לא צלחה מזימתם, כי העם היושב בציון הינו חסון ומלא עוז, מלא סולידריות  ואמונה בצדקת דרכו. בפזה הבאה, ניסו שונאינו את הדמוניזציה, הדלגיטימציה וכל שאר הכפשות שמטרתן לצייר את הכבשים כזאבים ואת הטורפים כנטרפים. גם הפעם הנפש היהודית לא נכנעה לאשמות השווא, שהרי כולנו יודעים מיהו מוסרי ומי לא בעולם מושחת וצבוע, בו השקרנים, הרוצחים והגנבים מנהלים את הועדות  המחליטות מיהו מוסרי. ובראות אויבינו שוב שלא זו הדרך לנצח את עם הנצח, הם עברו לפזה החדשה שבעיצומה אנו נמצאים – פזת החרם הכלכלי. לא הצליחו להשמיד אותנו, לא הצליחו להפחיד אותנו, לא הצליחו להשפיל אותנו והם מנסים לחנוק אותנו כלכלית. אך ראו איזה פלא (ובעצם לא פלא בכלל), אך מתחילים כבר לראות את התוצאות החיוביות של החרם על ישראל... כן, יהודי העולם פתאום מתחילים להילחם למען מדינת ישראל בנחישות כזו, שמלבד שאינה מביישת יחידה מובחרת של צה"ל, היא למעשה גורמת ליהודי העולם לא לפעול רק למען הגנת עצמם בגלותם, אלא גורמת להם  להיות מיליטנטים למען הגנת מדינת ישראל. והתוצאות של רוח חדשה זו תהא תנופה אדירה של אהבת מדינת ישראל ורצון עז לעלות ולהצטרף לאחיהם החיים בה ונלחמים עבורה!


שוב תביעה נגד ישראל בהאג!


בארץ רחוקה מאוד, שם גרים כבשים שהתקבצו מכל רחבי תבל, קרה משהו נורא... הכבשים החליטו שנמאס להם מהזאבים! נמאס להם לפחד! לא שהחליטו לתקוף אותם אלא החליטו להתעלם מהם. לשמע הדבר התכנסה מועצת הזאבים לדון בחוצפה הנוראה. הזאב זקן החבורה, איראן שמו (על שם שמטיל את יראתו עליהם) אמר שהדבר בלתי נסבל. הזאב החדש שבחבורה, דאעש שמו (יש אומרים על שם אש ויש אומרים על שם יאוש), אמר שהם ממש איבדו את הראש ושסופם קרוב. אחד הזאבים הפעילים ביותר, חמאס שמו (על שהוא חומס הרבה כבשים), אמר שמועצת הזאבים חייבת להגיב ולדאוג שהכבשים לא יעיזו להתעלם מהם. על כך הזאב המנוסה ביותר, ששמו חיזבאללא (מלשון זבאלא כמובן), טען שאין מה לדאוג ושמהר מאוד הכבשים יחזרו לשפיותם ויסכימו שוב להילחם בהם. אך בארץ הכבשים העסק הסתבך. התרגלו לחשוב שניתן להיפרד באופן חד צדדי מהזאבים ורק צריך שהזאבים יבינו שהכבשים לא רוצים כבר להתעסק איתם – כך הם יאבדו את התיאבון שלהם... על פי הסברה. היו אמנם עוד כמה כבשים שעדיין טענו שעם זאבים אין שתי דרכים, אלא צריך פשוט להיכנס בהם. אך בדעה הזו היו שני מחנות – אלה שסברו שצריך להיכנס בהם דרך הפה שלהם... ואלה שסברו כפשוטו שצריך להיכנס בהם בכח... אך כל אלו דעות מיעוט, שהרי הרוב בחר להתעלם מהם חרף אזהרותיהם של כבשים מאוד מלומדים שטענו שלא יהיה פתרון אלא בהידברות ושהזאבים אף פעם לא יוותרו על הכבשים ללא משא ומתן. מה שלא יהיה, הזאבים מאוד לא אהבו את החוצפה של הכבשים והחליטו לעשות מעשה. אך משום שלכבשים הללו היה עדיין הרבה כח, כי יש להם רועה יחיד במינו, שלו החכמה, הגבורה, התפארת והנצח וההוד, הזאבים לא הצליחו לעשות שום דבר, ועם הזמן התחילו להיות עצבניים מאוד ואף התחילו לאכול אחד את השני בכל מקומות ארצותיהם. והכבשים הנחמדים לא בדיוק הבינו איך זה שממלכות הזאבים מתפוררות אחת אחת מסביבם, והמשיכו לריב ביניהם על המדיניות הנכונה מול הזאבים... אך בנתיים חלק מהזאבים מצאו פתרון נאה להפריע לכבשים - הם מתלוננים עליהם בהאג (מלשון לעג בהברה אשכנזית-הונגרית עתיקה) ואומרים שכאשר הזאבים תוקפים את הכבשים, הכבשים מתגוננים ומגיבים בכח לא סביר... ומה שהכי מעצבן את הזאבים הוא שהכבשים לא סופרים את ההאגים המבולבלים האלה.


למה הורסים בתים בארץ ישראל?

 מסופר בקול התור שהגר"א פסק לרבים, לאחר מחזה נורא בו נתגלה לו יעקב אבינו, שחובה על ישראל לקחת אחריות על תהליך הגאולה, חרף הסיכונים העצומים הכרוכים בדבר, משום שהיא תנוהל רק בדרך הטבע, בהסתר פנים אלוהי. משמעות הדברים פשוטה מצד אחד –היהודים צריכים לחתור לעלות לארץ ישראל, אך מאוד מורכבת מאידך גיסא – מהם כללי העשיה? מהם הצעדים שעלינו לנקוט? איך נדע שאנו פועלים נכון? מהם גבולות ההשתדלות? התשובות לכל השאלות הללו גנוזות במסורת שבידי תלמידי הגר"א מהעיר שקלוב, אשר קבלו מרבם את סוד קנ"ו (156) הבחינות של משיח בן יוסף, שעקרונותיהן פרוסים לאורך כל ספר קול התור, והן - הבחינות עצמן - מובאות במרוכז בפרק השני של הספר, לפי סדר אלף-בית.  
מאה וחמישים ושש הבחינות, שהן כנגד הגימטריא של "יוסף", השווה גם כן לגימטריא של "ציון", הן הלב של כל הרעיון – הבנתן העמוקה והיסודית היא כהבנת כל הרעיון של הגאולה בדרך הטבע, בדרכו של משיח בן יוסף, כפי שהסביר הגאון מוילנא.
התועלת שבלימודן ובהכרתן הברורה, כל כך מהותית, עד שניתן לומר שעד עתה (ובעיקר עתה) המשך הצלחת גאולתנו תלויה בדבר! נוכל להמחיש זאת בדוגמא אחת מיני רבות: מוסבר ב"קול התור" שבניית בתים בקצה גבול הישוב, דהיינו במקום בו עדיין לא הצלחנו להתיישב (מה שנקרא "פיתחא דקרתא"), היא בעצמה מחלישה את כוחם של אויבי ישראל, ונקראת "מלחמה בעמלק" ומבערת את רוח הטומאה. רק מי שלמד כלל זה בקול התור יכול להבין את התעקשותם של שונאי ישראל על כל בית וחצי בית שנבנה בשטחים בהם עדיין לא התיישבנו – ובעיקר יכול להבין עד כמה אל לנו לוותר עליהם! הכרה והפנמת הדרכתן של קנ"ו הבחינות, היא תנאי ליצירת מנהיגות שקולה, היודעת לאן ואיך להוביל את תהליך הגאולה.
ספר קול התור

 

אנו זקוקים לקצינים שהם לוחמים...

אחד הנואמים הבחירים בטקס מסר מסר לקצינים החדשים, ולמעשה ביקש להתוות דרך לכל דרכם כקצינים. המסר שלו היה ברור וקצר והוא עמד על כך שיש סדר של ארבע נקודות שאיתן ילכו כל הדרך: "קודם כל תהיו מוסריים, אחר כך מקצועיים, אחר כך בני-אדם ואחר כך לוחמים"... זהו הסדר שהוא הציע-ציווה, אך האם זה באמת הסדר הנכון? ברור שקצין צריך להיות מוסרי, ואין ספק שהוא צריך להיות בן-אדם, למעשה כל אדם צריך להיות מוסרי ובן-אדם, בפרט כאשר הוא בעל משרה או תפקיד ציבורי. אך מה צריך להיות חייל וקל וחומר קצין, בתור אדם הממונה על ידי האומה לשמור על ביטחונה ויותר מזה, על עצם קיומה? בראש ובראשונה הוא צריך להיות לוחם! הוא ממונה על הלחימה ואין אדם אחר באומה שקיבל הכשרה כמוהו להילחם על מנת להגן על נשים, טף, זקנים, צעירים, גברים... אין לנו מישהו אחר שיעשה זאת! ברור שאנו רוצים קצינים מוסריים, אך נשאל שאלה היפותטית פשוטה: לו יצוייר שיש לנו רק שתי אופציות – קצינים לוחמים ולא מוסריים מצד אחד וקצינים מוסריים ולא לוחמים מצד שני. את מי נרצה לשלוח מול אויב אכזר שקם עלינו לפתע לכלותינו ללא שום רחמים, אויב שמוכן לשטוף את ארצנו כדי להשמיד, לאנוס את הנשים, לבזוז, לרצוח באכזריות וכו'... על איזה קצין מבין שתי האפשרויות נשים את יהבינו? ברוך ה' השאלה היא רק היפותטית, כי הרי יש לנו בעיקר קצינים שהם לוחמים ומוסריים, אך כאשר באים להדריך את הדור הבא של הקצינים, צריך לחשוב במונחים של כלל, במונחים של אומה, במונחים של גאולה. צריך ללמוד לא לערבב עקרונות – אין ספק שהעם היהודי לא רק שהוא מוסרי ושהדבר הוא בנפשנו, אלא הוא גם זה שהנחיל את המוסר לתרבויות של הגויים, הנוצרים והמוסלמים. מכח מעמד רם זה, כל יהודי צריך להיות מוסרי ובן-אדם. כל האומה היא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ככלל. אך בחלוקת התפקידים בתוך האומה, כל אחד צריך לתפוס את המשבצת שלו ולשים את כל נפשו בהצלחת תפקידו למען הכלל. אנו רוצים רופאים בראש ובראשונה מקצועיים, אסרטיביים, חכמים, מצילי חיים... וגם מוסריים. כמו כן אנו מצפים מהקצינים שלנו שיהיו לוחמים ומקצועיים בראש ובראשונה ובטח גם מוסריים ובני-אדם! את עניין סדר העדיפויות למדנו מרבי עקיבא שהיה נושא כליו של בר-כוכבא. בר-כוכבא היה לוחם וקצין מבריק, שהיה מסוגל להתמודד עם אויבי האומה, אך לפי התיאור של חז"ל, הוא לא היה בדיוק המודל של האדם המוסרי... אז למה רבי עקיבא, שהיה שיא הופעת המוסר עלי-אדמות, הלך אחריו ותמך בו? כי הוא היה לוחם שמסוגל להרים את קרן האומה! מרבי עקיבא נלמד,,  ממנו נראה וכן נעשה.

למה צריך להיות כל כך אגרסיבי כדי להיבחר לנשיא של ארצות הברית?


רבים שואלים למה המועמדים לבחירות בארצות הברית כל כך אגרסיביים בתחרות שביניהם? וכי אין להם נורמות כלשהן של דרך ארץ? היינו מצפים הרבה יותר מהתרבות המתקדמת ביותר בהוויה האנושית... המדרש אומר: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים - תאמן... (ואם יאמר לך) יש תורה בגויים - אל תאמן. השאלה היא מהו עניינו של המוסר האנושי הבסיסי, מה שנקרא "דרך ארץ", האם הוא שייך לחכמה או לתורה? לכאורה הוא איננו "תורה", שהרי הוא אמור להיות שווה לכל נפש אצל האדם, ואמורים להגיע אליו מתוך חשיבה והתבוננות אנושית. הגויים בכל הדורות השקיעו מחשבה בעניין המוסר האנושי, והבולט שביניהם הלא הוא ללא ספק אריסטו שכתב את ספר המוסר האנושי היסודי, "ספר האתיקה". אריסאו מתמודד שם עם שאלת המוסר ורואה אותו כעניין קיומית יסודית של האנושות – לפי דבריו, כפי שכל דבר בעולם צריך לפעול על פי יעודו ותכליתו (מה שמביא לומר שסכין חייבת להיות חדה למשל), כך האדם חייב להתנהג באופן מוסרי... זוהי נקודת הפתיחה של אריסטו, ואחריו הלכו רבים שניסו לקבוע כללים מוסריים בהתנהגות האישית והחברתית. הרב קוק בספר אורות מתייחס לנסיון הכושל של התרבות המערבית (של לפני מלחמת העולם השניה) להעמיד קוד מוסרי בחברה בה התפתחה תרבות מתקדמת (בעיקר בגרמניה). הנסיון להתנהג באופן מוסרי כונה על ידי הרב קוק "כבישה מוסרית", זאת אומרת מאמץ גדול לחסום את היצרים הנמוכים ולהציג הנהגות חברתית מתוקנת. אך כיוון שמדובר ב"כבישה", דהיינו חסימת כוחות ולא נסיון להעלותם ולשכללם, בסופו של דבר תבוא התפרצות של גסות יצרית והתנהגות ירודה המביישת את הצלם האלוהי שאמור לאפיין את האדם. הרב כותב זאת במילים אלו: "הכבישה המוסרית שעל פי התרבות החולונית (הכונה של החול, דהיינו שאיננה שייכת לישראל), ששלטה הרבה על העמים, העיקה על לבם, והרבה מדות רעות, חוליים וקצפונות נצברו במעמקי נשמותיהם. והם יוצאים מחרצבותיהם על ידי המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות, הנאותה יותר לטבעם הבלתי מזוקק עדיין כעת". במילים אחרות, סיבת המלחמות האכזריות שבין הגויים, מקורה בהתנהגות המוסרית המזויפת, המסתירה את עצמה מאחורי העמדת הפנים של נימוסים ורצון להיטיב. לאורך זמן, האדם לא מצליח להמשיך להתאפק, והוא "זקוק" למלחמה אכזרית כדי "לשחרר לחצים"... התרבות האמריקאית שצמחה מהתרבות האירופאית והתנגדה לה בהרבה מובנים, מאסה במוסר המזויף הנימוסי, והחליטה שניתן להתבטא ולהתנהג באופן כללי בצורה גסה. יאמר לזכותה של תרבות זו שאינה מזויפת אלא גלויה... אך מאידך גיסא, היא מכשירה את השרץ ואיננה תובעת מהאדם לתקן את מידותיו ולעלות במדרגות המוסר והעידון האנושי... התוצאות לכך היא שזהו עניין לגיטימי להתנהג כפי שמתנהגים המועמדים להיות המנהיגים של ארצות הברית ולהוביל את התרבות האנושית ליעדה הלא ברור...


למה שליש מהנשואים בישראל מתגרשים בסופו של דבר?

נתחיל מהאהבה שהיא יסוד קיום כל היש. העולם נברא באופן כזה שכל יצור זקוק להתחבר ליצורים אחרים - זהו חלק מתהליך קוסמי כללי של חזרה לאחדות הגמורה. כך אומרים חכמינו ז"ל שלפני שברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם, הייתה אחדותו האינסופית משולה לאור (רוחני) אינסופי ללא גבול וללא צל. וכאשר האלוקים החליט לברוא את העולם, הוא ברא את החושך ואת הצל - הכוונה שה' ברא את המציאות ובריותיה, שבכמה רמות שונות מרוחקות מן האור והטוב האינסופי, ולכן הן משולות לצל, עד שהוא יתברך יצר אף בריות שבעינינו הן שליליות ומזיקות, רעות ואכזריות (=חושך). בנוסף לעובדה שנברא החושך, אנו כבני אדם מתמודדים עם בעיה עוד יותר קשה, שהרי ישנם יצורים שהורגים יצורים אחרים, ולרוב היצורים אין שום אינטראקציה זה עם זה  הכל נראה מפורד ולא שייך לתוכנית אחת כוללת. ואם אין תוכנית, אולי אין מתכנן? הברואים, על פי המקובלים, מהוים אם כן את יסוד הפירוד, זאת אומרת שהם מראים כאילו שלעולם אין מטרה משותפת, אין רעיון אחד גדול מאחוריו.
אך בתוך כל היש המפורד הזה, יצר בורא עולם דחף גדול להתאחד, להתחבר  לאהוב, וממילא לחזור להיות שותפים בתוכנית אחת כוללת. האהבה נובעת מן היצר לאחדות (ולכן "אהבה" = "אחד" בגימטרייא, שניהם  שווים 13). כל היש שואף לאהוב על מנת לחזור לאחדות היסודית, אך אצל בעלי החיים אין למושג אהבה משמעות שכלית אלא יצרית וללא בחירה. הם מחפשים את הזיווג כדי לתת מענה לאינסטינקטים היצריים שלהם, וזוהי האהבה אצלם - היא סיפוק יצרים, אין בה נאמנות. אך הקדוש-ברוך-הוא יצר יצור אחד שאצלו האהבה היא שכלית, הכרתית - וביסודה הנאמנות. כאשר האדם מחפש אהבה, הוא מחפש רעוּת, נאמנות ולא רק סיפוק יצרים. לא רק עצם החיבור חשוב לו, אלא בעיקר ערכו הרוחני  הנאמנות. נכון שגם לאדם יש יצרים, ולולי יצרים אלו יתכן שהוא לא היה מצליח לאהוב, אך הוא גם נצטווה להתעלות ולקחת אחריות על מדרגתו האמיתית, שהיא השגת הצד העליון שבאהבה  הנאמנות. ולכן אהבה שאין בה נאמנות אינה אלא מעשה נמוך של סיפוק יצרים הדומים לאלו של בעלי החיים. האהבה שביסודה הנאמנות היא ביטויה של קומת האדם. הנאמנות בין איש לאשתו היא ההתמזגות הרוחנית המלאה, החברוּת והרעוּת האבסולוטית, החיבור הרוחני המלא - איש ואשתו שסומכים זה על זה, דואגים זה לזה, מבינים זה את זה, מתגעגעים זה לזה, מאמינים זה לזה וחס וחלילה לא פוזלים לכיוונים אחרים.
מתוך כך נבין מה שאומר הרב קוק  האדם הוא הבריה הנפלאה הזאת שנקראת "צלם אלוקים", שהיא מסוגלת לפתח לא רק אהבה אלא להגיע ליסוד שלה, היינו לנאמנות. אותה נאמנות שלא מצליחה להתפתח בשום מקום אחר בהוויה, משפיעה שפע מן האדם אל כל הבריות. האדם מספק לעולם את האמת שבאהבה, וממילא בזכותו כל העולם כולו מתקשר לאהבה האמיתית, לאחדות האמיתית.


הצבא המוסרי

העובדות ברורות: דבר ראשון - חייל ירה במחבל שבא להרוג את חבריו. דבר שני המחבל נראה כמנוטרל לפני הירי עליו. דבר שלישי – יתכן שהחייל חשב שהמחבל יכל עדיין להזיק לחבריו על ידי מטען חבלה מוסתר. עד כאן הכל בסדר.
אז מה לא בסדר? יש מי שמנסה להפוך את הסיפור הזה לסיפור אחר: מדובר בערבי מסכן, מתוסכל בגלל הכיבוש הלא מוסרי של יהודים שנולדו באירופה ובאו לכבוש את השטחים השייכים לעם הפלסטיני זה אלפי שנים. הערבי הזה עשה מעשה לגיטימי של נסיון חיתוך הגרון של חייל צה"ל, צבא כובש לא מוסרי.
ומה עוד יותר לא בסדר? יהודים שטוענים שרק להם יש צלם אלוהים, מנסים להשחיר את הצבא של העם שלהם ולהראות לעולם כמה הוא לא מוסרי.
ומה עוד יותר לא בסדר פי כמה וכמה? רמי הדרג הצבאי והמדיני של העם של החייל מיד מגנים את השליח שלהם שנשלח להגן בגופו עליהם ועל עמו. הם מגנים אותו בריש גלי, מבלי לחכות ולו לתחקיר הראשוני... וכי שכחו שאנו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ולמה לחשוד בכשרים?
באחת הפסקאות של "אורות המלחמה" בספר אורות, מסביר הרב קוק שבישראל יש זיקה אל טוהר הלב בכל המצבים, והיא מתגלה בעוצמה במהלך מלחמות ישראל. מלמדנו הרב זצ"ל שעם ישראל לא מתפאר מהיכולת הצבאית מצד עצמה, אלא אדרבה, אנו מתפארים מהעובדה שאף אלו שעוסקים במלחמות ושופכים דמים, נשארים עדינים וטובי לב, ואינם נפגעים רוחנית מעצם עיסוקם האכזרי. דוד המלך שנקרא "עדינו העצני" היה קשה כעץ בעת מלחמה, אך נשאר עדין וטהור בנפשו. גם כאשר הלך בגיא צלמוות של המלחמה, הוא לא חשש להיפגע נפשית. טוהר נפשו לא נפגע כלל מן העיסוק ההכרחי ב"מלאכת" ההריגה המלחמתית. הנפש הישראלית כאשר היא בטהרתה איננה מתקלקלת מן הדם הנשפך במהלך מלחמת קיום האומה. היא מעולם לא נשחתת מכל הפעילות הצבאית שהיא מוכרחת לבצע, אלא אדרבה, יוצאת ממנה מחוזקת, מוסרית יותר, שהרי היא לא נכשלת במבחן המציאות. ב"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע", אין החייל הישראלי מצהיר שלא יפגע בלחימה, כי הרי מי יודע דעת עליון? אלא החייל הישראלי מצהיר שאיננו מפחד להתעסק באכזריות הלחימה, כי יש לו חוסן נפשי שלא ניתן לערעור, והוא בטוח שישמור על טהרת ליבו בכל מצב... זהו גודלה של הנפש הישראלית. ואנו מציעים לאומות העולם לבוא ללמוד אצלנו על מוסר הלחימה במקום לכתוב דוחות שאינם שווים אפילו את הנייר עליהם הם כתובים...

צבא מסוכן ומזוקן
הרב שלמה אבינר


הלב כואב שצבאנו היקר, צבאנו האהוב, צבאנו האמיץ, צבא ההגנה לישראל, גולש למדרון לא רציונלי.
הרי כך התבשרנו על ידי דובר צה"ל, שמן הסתם מודרך על ידי ראש אכ"א: "אי אפשר לקיים צבא ממושמע כשכולם מגדלים זקן".  כל אדם ישר יודע היטב שמעולם לא עלתה על הפרק הצעה כזו.
אלא אנו נתקלים כאן במה שמכונה "הכשל הלוגי של שלילת האמצע" – כלומר או שכולם מגדלים זקן או שאין לאפשר לכל הרוצה בכך לגדל זקן.  בין שתי האפשרויות הקיצוניות האלה יש מה שנקרא "טווח האמצע", פתרונות הגיוניים שהיו נהוגים במשך 67 שנה ואף אחד לא התלונן.
אפשר גם לכנות דרך התבטאות לא הגיונית זאת בשם "חשיבה בשחור לבן".  כלומר טיעון כי עמדה מסויימת היא האמת, משום שהעמדה המנוגדת אינה אמת, מתוך התעלמות מטווח הביניים.
אגב, לגופו של ענין, דובר צה"ל שכח להוכיח את העיקר: למה גידול זקן זהה לחוסר משמעת.  כמו שאפשר לדרוש הופעה מסודרת מחייל במדיו, כן אפשר לדרוש בזקנו.  אוי לך, הפילוסוף דקרט, אשר דרש שלא יאמר אדם דבר, עד אשר יוכח שכן הוא.
וכי צבא אשור המזוקן לא היה ממושמע?!  וכי צבא דוד, שגילוח נחשב לו לחרפה (עיין שמואל ב פרק י), לא כבש את הארץ והקים מלוכה.  וכמדומני אצילות מצרים של האימפריה הקדומה גדלו זקן וידעו היטב להילחם.  שלא להזכיר את גיבורי יון העתיקה (וגם הפילוסופים) שזקנם לא פגע במשמעתם.  וכולם יודעים שהעיר הכי צבאית בכל יוון, ספרטה, ראתה בזקן סימן גבריות ואומץ.  גם לא שמנו לב שהחיילים הסלווים המזוקנים היו חסרי משמעת.  ונסיים בלגיון הזרים הצרפתי, לבוש מדים מטופחים עם זקן מטופח.
לכן בקשה אחת לנו מצבאנו היקר: אנא חזור לשפיות, אנא חדל מציד זקנים, אנא עסוק בהגנה על עמנו וארצנו, בחסדי ד' עלינו.

הגיע זמן לשים קץ ל"כיבוש"... ולכנותו בשמו – "שיבת ציון"!

"הכיבוש משחית"! "הכיבוש משחית"! טענה שנהפכה לאובססיה ולסיסמה, ולנקודת המשען של הנסיגות.
האם "הכיבוש משחית"? או שמא "המושחת נכבש" על ידי יצרו מחוסר גבורה בעת הכיבוש?
רבנו הראי"ה שואל באורות המלחמה (פסקה ב) למה אנו מסתכלים בידידות ובהערצה על גדולי התנ"ך שהיו עסוקים כל העת במלחמות. השאלה היא האם נכון הוא להזדהות עם אנשים שמלאו ידיהם בדם ולו למטרה נעלה שבנעלות? הרי היהדות היא דת של חסד ורחמים, וכל מי שלכלך את ידיו בדם, אף אם מטרתו הייתה להקים את הממלכה, נסתכל עליו אמנם בהבנה, אך לא בהערצה. על כך אומר הרב: "הננו מבינים ש'הזיק' הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית". אנו לא מזדהים עם מעשים כוחניים ואלימים, אנו מזדהים עם הגודל הרוחני של גדולי עולם אלו שידעו לשמור על "טוהר הנפש", משום שעסקו במלחמות שמטרותיהן היו ברורות להן. אנו מזדהים עם "טוהר הנפש" שלהם ולא עם "טוהר הנשק" הנשק מעולם לא טהור, הוא מקצר את החיים ומוריד טומאה לעולם. אבל הנפש הישראלית האוחזת בנשק, היא טהורה, וכאשר היא מלאה אידיאלים אלוקיים, היא שומרת על טהרתה, גם כאשר היא הולכת בגיא הצלמות של המלחמה והכיבוש. וכי שכחנו את הצבר? לא יעונה שום רע לנפשו, משום שמלחמתו מלחמת האומה היא, מלחמת קודש! מי שמלא אמונה בצדקת דרכו, לא מפחד ללכלך את הידיים, בעת שהעולם עדיין לא מבוסם דיו כדי לאפשר לנו להקים את ממלכתנו בדרכי שלום. מי שמבלבל בין טוהר הנפש לטוהר הנשק יתמלא רפיון וחולשה מקפיאה הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, וייתן לגיבורים לנהל את המלחמה! מלכי ישראל שאיבדם את דרך עמם נקראו בתנ"ך "מלכי חסד" (מלכים א, כ, לא), גם הרעים שבהם, משום שאבד מהם ערכם  העצמי, כאשר עזבו את ה' ואת דרך האידיאלים האלוקיים המתגלים בישראל. הם לא הצליחו לאזור כוח ולהגדיל את גבורתם על מנת לבסס את ממלכתם, כאשר היה צורך להשתמש בכוח הצבאי על מנת לנצח את הגויים (מאמר דעת אלוקים בעקבי הצאן, עמ' קלז). הם "לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות", כאשר היה צורך, כלשון הרמב"ם (אגרת הרמב"ם לקהל מרשיליא).
הכיבוש משחית רק את המושחתים ששמים את כל מאווייהם הפנימיים בהנאות העולם, בחיי שעה, ואינם מעיזים להביט קדימה אל העתיד המפואר של אומתנו. הכיבוש משחית את מי שאינו רואה את עצמו כחייל של אומה שלמה לדורותיה, עליה אמר הקב"ה "ושכנתי בתוכם".
בדורנו אין לנו לחשוש, כי אנו מסוגלים לטוהר הנפש. שלא ישקרו לנו מעל כל במה ומעל כל גלי הרדיו! שלא יוציאו עלינו שם רע! אנו לא נשחתים על ידי הכיבוש! כי אנו לא כובשים אלא מיישבים את ארצנו שלנו! הגיע זמן לשים קץ ל"כיבוש" ולכנותו בשמו – "שיבת ציון"...


איך צמחה הרשות הפלסטינית?


הפטריות שאחרי הגשם...

העם שנוצר על ארץ הקודש לאחר ששוחרר ממצרים, הינו עם שנושא מסר לאנושות כולה. עם זה הוגלה מארצו כיוון שלא הצמיח בה את הפירות הראויים לה  - הלא היא שיא הופעת האדם המוסרי, המתנהג על פי מוסר התורה, ובעיקר מנהיג את המסגרת הלאומית שלו על פי צו התורה. מעם זה, המגלם בעצם מציאותו את הופעת העניין האלוהי בעולם, נדרש סטנדרט התנהגותי גבוה מאוד, סטנדרט שהופר, עד שהארץ הוצרכה להקיא אותו לגלות מרה וארוכה. אך הארץ שמרה אמונים לעמה, ובמהלך נפלא, חסר תקדים וחסר הגיון היסטוריוסופי, חזר העם אל ארצו מארבע רוחות עולם. נפגשו שוב האחים, בני עם אחד עם גוונים כל כך מרובים, תרבויות שונות ומגוונות, צבעי עור מכל גווני הקשת האנושית, מנהגים שונים ומיוחדים לכל עדה ועדה – ממש פסיפס אחד גדול המייצג את האנושות כולה. ועם זה התגבש ומתגבש עדיין, ומשחזר את כח הצמיחה הלאומית שלו, מתוך השגחה אלוהית גלויה למי שעדיין לא איבד את כושר הראייה. ומאז שובו לארצו ולאדמתו, הארץ השוממה מקבלת השקיה אלוהית חסרת תקדים – הכל צומח כאן מחדש: היכולות האנושיות, היכולות הלאומיות, קרן התורה, הכח המדיני, הצבאי, הטכנולוגי, מפעלי החסד האנושי... הגשם האלוהי המצמיח-כל שוטף את ארץ הקודש בעוצמות לא מוכרות. ודווקא מתוך גשם ברכה זה, המצמיח את כל הצמחים הלאומיים הישראליים, המגביר את השאיפה הלאומית הישראלית ונותן לה שפע ברכה והצלחה, דווקא בגלל גשם-ברכה זה, צומחות גם פטריות, הפטריות היונקות מגשמי הברכה של הצמחים ונהנות מהרטבת הקרקע שנועדה לעם הקודש. כך צמחה הפיקציה הפלסטינית ונתעוררה לתביעות לאומיות על ארץ לא-להם, על ארץ המובטחת לעם השם, שממנה צריך לבצע את ייעודו הגורלי, הנצחי – להביא לעולם את המוסר האלוהי על מנת לשנות את פני האנושות כולה, להחזיר את הצלם האלוהי לבני אדם שירדו לשפל המדרגה המוסרית. עם זה צריך להמשיך להפרות את ארצו, להמשיך להתיישב במלא שטחה, מבלי להתבלבל מכל הפטריות שעלו על הטרמפ של גאולתו
.


ישראלים בנפאל

תמיד ראשונים לעשות חסד!

איפה המשלחת של מדינות ערב לסייע לנפאל? איפה מורגשת השפעתם של 200 מיליון תושבי כדור הארץ הפרוסים ב-22 מדינות? למה דוקא מהנקודה הפצפונת שבתוך הים הענק הזה המכונה מדינות ערב יוצאת העזרה הזריזה ביותר בעולם? 
מניין לישראלים הללו המנהג להגיע ראשונים לכל מקום בעולם כדי לעזור? צריך רק להסתכל בשורשים של האומה הישראלית כדי להבין. בשורש שורשה זה כבר קיים... זוכרים את הליכתו של אברהם עד דן? לאחר שאברהם נפרד מאחיינו לוט, באו ארבעה מלכים מאיזור הצפון להילחם בחמשת המלכים שישבו באיזור סדום. לוט נפל בשבי בידי ארבעה המלכים, ואברהם יוצא להשיבו: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ... וַיִּרְדֹּף עַד דָּן". זוהי פארה של אומה שירשה בגֶנים הלאומים שלה את המסירות הזאת להיות שותף בצער של כל מי שסובל. זוהי תפארתה של מדינה קטנה שכוחה עולה על זה של שונאיה לא רק כדי להכריעם בקרב אלא גם עולה מעליהם מעלה מעלה, גבוה גבוה בכל מה שקשור למוסר וצדק. כי פשוט זה העם שנבחר מהשמיים כדי להושיע את העולם מנמיכותו, כדי להחזיר לאנושות כולה את הצלם האלוהי שלה. עם זה למד וירש מאברהם אבינו את היכולת לחבר את העוז לחסד, ולכן הוא ראשון בכל מקום להושיט עזרה לסובלים ולמדוכאים. מכח החסד הזה העם הזה ינצח את כל העולם, המסתכלים עליו בהשתוממות ובקנאה גדולה. ומבלי לומר זאת בפה מלא, כל אחת מהמדינות הללו שואלת בסתר לבה – "מתי מעשי יגיעו למעשה אומה זו?". ואנו אומרים "אשרינו ומה טוב חלקינו", וביתר שאת וביתר עוז אנו מתכוננים להגיש עזרה למי שבאמת זקוק לה ולהשיב מלחמה שערה לכל השונאים... 

 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת