שאלה: האם מותר לשמוח? האם יש גבול הלכתי לשמחה?

תשובה: "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה", כך נפסק בשלחן ערוך (או"ח, תקס, ה) על סמך הגמרא "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו) 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', מתי? בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מאז ששמע מאמר זה מרבי יוחנן רבו" (תרגום גמרא ברכות לא ע"א).
מה היא הבעיה בשמחה ושחוק? ברור שאדם צריך וחייב לעבוד את ה' בשמחה, כמו שהתורה מעידה שיש עונש "תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים פרק כח). לכן אפשר שמדובר רק בשמחה יתירה – "שהשמחה יתירה משכחת המצוות" (משנה ברורה) או שלא מדובר רק בשמחה אלא בשחוק וקלות ראש – "כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה" (מגן אברהם). ויש גם היבט שלילי של שחוק בזמן שהוא קבוצתי ומוגזם – "כשעוסק בשחוק זמן מרובה עם אחרים", אבל אין בעיה בסתם שחוק (ערוך השולחן). בכל זאת יש שמסבירים שמדובר ב"צחוק" בקול ממש ויש גם בזה איסור, כמו שמשמע מלשון הפסוק "אז ימלא שחוק פינו" (שו"ת בני בנים).
אבל עיקר הדיון סביב הלכה זו הוא מתי אסור? מצאנו ארבע שיטות – השיטה המחמירה ביותר סוברת שאפילו בשמחה של מצוה, כגון בחתונה ופורים, לא ימלא פיו שחוק (מ"ב בשם הט"ז). והם סוברים שרק בזמן שבית המקדש קיים מותר למלא פיו שחוק, ואז רק בשמחה של מצוה, כמו בשמחת בית השואבה. אבל בהעדר בית המקדש אין להתיר. מצד שני יש שמתירים גם בזמן הזה שמחה מלאה, אבל רק בשמחה של מצוה, וכן היה האר"י ז"ל שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואומרים שרק עבור זה זכה לכל ההשגות שלו. והדעה המקלה ביותר סוברת שאפילו בשמחה שאינה של מצווה מותר היום מפני שזכינו לחזור לארץ ישראל, והתקיים בנו "יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" במידה זו או אחרת. ובסוף יש אומרים שכל זה רק חומרה, שכך משמע קצת מלשון הגמרא ששיבחו את ריש לקיש על מידה זו, ואם זה איסור גמור, למה רק הוא קיימו?
נראה להלכה שהעיקר הוא שכל שמחה יתירה שיכולה להוביל לשכחת קיום המצוות, וכל שכן לעשיית איסורים מתוך "שיכרות" של שמחה יתירה, יש לאסור – וזה כולל שמחה שמביאה לידי הוללות, או ליצנות. וזה דומה לדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ז): "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ובכל זאת יש להתיר אפילו ל"מלא פיו בשחוק" בשמחה של מצוה ממש, כמו בחתונות ושמחת תורה, ולסמוך על המתירים, כל עוד שאדם בטוח בעצמו שלא יבוא מתוך זה לדברים אסורים. אבל אם מדובר בשמחה שאינה קשורה למצוות, אלא סתם לשמוח במהלך חיי היום יומיום, יש לשמור על קצת איפוק, ולהיות "תמיד בשמחה" בלי להגזים ו"לצאת מהכלים" (זאת אומרת, לא "למלא פיו שחוק בעולם הזה").

[תשובה זו מבוססת חלקית על שו"ת בני בנים חלק א, טז של הרב י"ה הנקין שליט"א]

שאלה: התחלתי ללמוד דף יומי, וב"ה סיימתי מסכת ברכות, ועכשיו אנו במסכת שבת. אני לא אמרתי "בלי נדר" בתחילת הלימוד, ולפעמים אני מפסיד את השיעור (כשיש חתונה, או כשנוסעים לשבת וכו'), וחסרים לי כמה דפים. האם יש לי חיוב הלכתי להשלים אותם?

תשובה : לכאורה כשהתחלת ללמוד דף יומי, היה לזה תוקף של נדר שתלמד כל יום דף אחת מן הש"ס, וגם שתלמד את כל הדפים שבש"ס – זאת אומרת, קבלת ללמוד גם כל ה"דף" וגם כל "יומ[י]". הרי אפילו אם לא אמרת בלשון נדר, כשאדם סתם אומר שהוא ילמד דבר מסוים, זה עצמו מספיק לחייבו כנדר, כמו שכתוב בגמרא (נדרים ח ע"א) "אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לאלקי ישראל". וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד, ריג, ב; רג, ו וש"ך ה). לכן, נראה שכל אדם שלוקח על עצמו לימוד מסוים, ואומר שילמד דף יומי או פרק תנ"ך כל יום וכו', כבר חייב בדבר בתוקף של נדר.
לכן נראה שאתה חייב להשלים כל יום את הדף, ואם לא למדת את זה ביום, יש להשלימו מיד בלילה, כמו שכתוב בשולחן ערוך (או"ח רלח, ב) "אם יש לו חוק קבוע ללמוד כך וכך ליום והיה טרוד ביום ולא השלימו, ישלימנו בלילה מיד". והסיבה לכך היא שלמחרת בבוקר כבר עבר ה"יום" של הנדר (שהוא מהבוקר עד למחרת בבוקר), ונמצא שביום זה לא השלמת חובך, ועברת על הנדר.
האם נשאר חיוב להשלים את הלימוד אם גם עבר הלילה שאחרי יום חיובו? בזה נחלקו הדעות. יש אומרים שזה כאילו נדרת ללמוד את הדף דווקא ביומו, וכמו שמי שנדר להביא קרבן ביום מסוים, אם עבר זמנו בטל קרבנו, ואינו יכול להשלימו. אבל יש אומרים שזה אינו כן, ולמרות שנדרת ללמוד את הדף בכל יום, המשמעות הייתה שסוף כל סוף תלמד כל דף (ע' פתחי תשובה, יו"ד רמו, א, שנראה שדעתו נוטה שאכן חייב להשלים). ונראה לומר שבלימוד הדף היומי, כשהרבה מגידי שיעורים "מאחרים" בלימוד לפעמים, ואז משלימים כמה דפים קלים בפעם אחרת, שכוונת הקבלה הייתה ודאי להשלים את הדפים בסך הכל, ולאו דווקא ביום של הדף עצמו בלבד. לכן, למרות שלא קיימת את החלק של הדף "יומי", עדיין נשאר החיוב של ה"דף", ואתה חייב להשלים את הדפים החסרים.
ומפני חומרת האיסור של נדרים, כותב המשנה ברורה (סימן רלח ס"ק ה) "טוב שיתנה בתחלה שלא יהיה עליו דבר זה בנדר, פן יזדמן איזה פעם שלא יוכל להשלים".
למרות שודאי מן הראוי שתשלים את הדפים שחסרת – הרי בזה גם תזכה למצוות תלמוד תורה ביתר שלמות, וגם תזרז את עצמך להיות עקבי בעתיד ולא להפסיד – בכל זאת, כל מה שכתבנו היה רק בגדר "לכאורה". למעשה לא עברת (ב"ה) על איסור חמור של נדרים, גם אם לא אמרת בהתחלה "בלי נדר" כעצת המשנה ברורה. וזה מפני שבהתרת הנדרים שאמרת בערב ראש השנה, או בכל נדרי בערב יום הכיפורים, מסרת מודעה שאין ברצונך שהקבלות שלך יהיו בגדר נדרים. לא סומכים על התרת נדרים זו במקרה שבאמת אמרת נדר, שאז בוודאי צריך לקיימו, אבל במקרה הזה, אפשר לסמוך על התרת נדרים זו מפני צירוף של שתי סיבות: הראשונה היא שלא אמרת את הנדר במפורש אלא רק "אשנה פרק זה" (אף שהגמרא משווה זאת לנדר), והסיבה השנייה היא שבאמת לא התכוונת לנדר, ובמקרה כזה, התרת הנדרים של ערב ראש השנה מועילה, ואין הלקיחה על עצמך ללמוד דף יומי נחשבת לנדר שמחייב (ע' שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא, כ).
לכן, למעשה, יש לעשות כל מאמץ להשלים את החסר, ותזכה באמת לסיים את כל הש"ס כראוי. אבל אין על זה חיוב של נדר, ואין בך חטא אם לא תצליח להשלים בסיבוב הזה של הדף היומי את כל הדפים. ואי"ה בסיבוב הבא בעוד שבע שנים (אם לא לפני זה) תזכה ללמוד כל דף ודף.

שאלה: האם יש חיוב לשמוע שופר כל יום בחודש אלול? ומה אם לא הגעתי לבית הכנסת, והתפללתי לבד, האם אני חייב לתקוע לעצמי בבית?

תשובה: המנהג לתקוע בשופר בחודש אלול אחרי שחרית הוא תקנת חז"ל, שנתנו עליו כמה וכמה הסברים. הטור (או"ח תקפא) מביא מדרש שבזמן שמשה רבינו עלה להר סיני בפעם השנייה, בראש חודש אלול, העבירו קול שופר כל יום במחנה ישראל, כדי להזכירם לא לטעות בספירת הימים עד לחזרתו, כפי שעשו בפעם הראשונה עם חטא העגל. והקב"ה "נתעלה" באותו שופר, שנאמר (תהלים מז) "עלה אלוקים בתרועה וגו'", לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה וכל החודש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג) "אם יתקע שופר בעיר לא יחרדו וגו'" (טור שם).
שו"ת ציץ אליעזר (חלק יב, סימן מח) לומד ממקור זה שכל התקנה לתקוע בשופר בחודש אלול היא רק בציבור כשמתפללים, משום שהם דומים ל"מחנה ישראל" המוזכר במדרש. גם לפי הטעם שתוקעים כדי לרמוז על התשובה, הרי הפסוק אומר "אם יתקע שופר בעיר", שזה מדבר על ציבור ולא על יחידים. לפי זה, אם יצא לך להתפלל בלי מניין, אינך צריך לתקוע בשופר לעצמך.
אבל מרן הרב קוק זצ"ל חידש הסבר נוסף לסיבת תקיעת שופר בחודש אלול. יש מצוה להכין את עצמינו שלושים יום לפני כל חג, ומתחילים ללמוד הלכות פסח ל' יום לפני פסח, והלכות החג ל' יום לפני החג. אם כן, צריך התוקע להתחיל בלימוד התקיעות מראש חודש אלול, שהוא ל' יום לפני ראש השנה, ומפני זה, תיקנו שתהיינה תקיעות במשך כל חודש אלול. ומוסיף הרב זצ"ל "ואפילו מטעם תשובה יש לומר גם כן כעין זה, שהרי באלו הימים [ראש השנה ועשרת ימי תשובה בכלל], שהם ימי תשובה, מי שלא שב בהם ביטל מצות תשובה, אם כן צריך להתחיל [לתקוע] מדין לימודי התשובה מראש חודש אלול" (מצות ראיה, או"ח תקפא, א).
לפי טעם זה, אולי יש מקום לומר שהחיוב להכין את עצמו שלושים יום לפני החג אינו תלוי בציבור, וכל יחיד חייב לשמוע שופר על מנת להתחיל לחזור בתשובה על ידו, וקל וחומר אם הוא ממונה להיות בעל תקיעה בראש השנה שאז צריך גם להתכונן עם תקיעות השופר בחודש שלפני.
אלא למעשה אין המנהג כך. ולמרות שהרב צבי פסח פרנק זצ"ל העלה סברה שאכן כל אחד חייב לשמוע את השופר אפילו ביחידות (ע' שו"ת צי"א שם), כבר תירצו את מקורותיו, ופסקו שאדם שלא הצליח לשמוע את השופר במהלך חודש אלול בבית הכנסת אינו חייב לטרוח לשומעו בביתו. אם אמנם רצונך בכך, אין שום איסור. והעיקר הוא שעל ידי שמיעת השופר, נזכור  ש"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר "עורו ישנים משינתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ד).

שאלה: הייתה לי מחלוקת עם אדם אחד – לא חשוב על מה, ועד היום אנו לא מדברים. ברור לי במאה אחוז שאני נהגתי על פי הדין (בררתי זאת על פי ההלכה), ושהוא היה אשם. לקראת יום הכיפורים, האם אני צריך לפנות עליו כדי שיהיה שלום בינינו, או שמא, מפני שהוא לא היה בסדר, עליו לפנות עלי, ואני פטור מלעשות דבר?

תשובה:

קודם כל ביחס להנחת היסוד שלך, שברור לך במאה אחוז שנהגת בצדק, ושהצד השני אשם, ברוב המקרים קשה מאוד לאדם לשפוט את עצמו, ואדם קרוב אצל עצמו עד כדי כך שפשוט אינו רואה את המציאות באופן מושלם. ומספרים על בעל ספר "שפתי כהן" (הש"ך – הרב שבתי כ"ץ) שהיה לו סכסוך כספי עם אחד מבעלי הבתים בעירו ווילנה. הש"ך, שהיה כבר אז בצעירותו ידוע כתלמיד חכם מופלג וגם צדיק גדול, חשש שאם ילך לבית דין בעירו, בית הדין עלול להטות את הדין לטובתו מתוך מעמדו. ולכן הסכימו להעביר את דין התורה לרב הנודע אז מנובהארדוק, רבי אברהם אבא, בלי לגלות את זהותו של הש"ך.כמובן שלפני הדין, הש"ך חזר על כל צדדי המקרה בסוגיות הש"ס, הפוסקים, הרמב"ם, טור ושולחן ערוך, כדי שיוכל להוכיח את צדקתו. אבל, להפתעתו, הרב מנובהארדוק פסק בעד בעל הבית ונגד הש"ך! הש"ך היה בטוח שהרב מנובהארדוק פסק שלא כראוי, וביקש שהרב יראה לו על מה סמך בפסיקתו. הרב מנובהארדוק ניגש מייד לארון הספרים שלו והוציא משם את ספרו של הש"ך "שפתי כהן" על חושן משפט, ואמר לו "על סמך ספר זה, שהדפיס בעל בית ווילנאי לפני כשנה, ביססתי את פסק הדין …". הש"ך נוכח לדעת שבאמת הרב צדק, ושהוא עצמו הגיע למסקנה זו בספרו – ואז הוא אמר "אין אדם רואה חובה לעצמו" [מתוך קשת גבורים, הרב שורין]. ואם אצל הש"ך זה כך, מה נאמר אצלנו? ואין לאדם להחליט שהוא צודק בלי שאדם שלישי ישמע את שתי צדדי המחלוקת, וישפוט ביניהם.

אבל אפילו אם נגיד שהאמת אכן איתך, יש לך לעשות מאמץ לפייס את האדם השני. במסכת יומא (דף פז) מסופר על רב שהיה קורא בתנ"ך לפני הישיבה, וכל פעם שנכנס רב חשוב היה מפסיק לקרוא וחוזר לתחילת הקריאה מפאת כבודו, עד שכבר "נמאס" לו לחזור כל פעם, וכשרבי חנינא נכנס, הוא המשיך לקרוא בלי לחזור. רבי חנינא מאוד הקפיד על זה, ורב, שראה שרבי חנינא הקפיד עליו הלך לבקש סליחה ממנו בערב יום הכיפורים שלוש-עשרה פעמים. השפת אמת (בפירושו לגמרא שם) מסביר שאף שלא היה כדין מה שהקפיד רבי חנינא על רב, שהרי באמת לא היה צריך לחזור על כל הקריאה כל פעם, בכל זאת הלך רב לפייסו, מפני שביום הכיפורים יש צורך שיתפייס כל אחד עם חברו, ואין הבדל אם הצדק עמו במה שמקפיד עליו או לא, מכל מקום צריכים להתפייס.

הסיבה לכך היא, שבקשת סליחה אינה רק כדי לכפר על החטא שאחד עשה לחברו, אלא גם כדי לאחד את ישראל בשלום. וזה כדברי הטור (אורח חיים סימן תרו) "כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חברו, ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם". והטור ממשיך שם ומביא מדרש שאומר "ראה סמא"ל (מלאך המוות) שלא נמצא חטא בישראל ביום הכיפורים, ואומר 'ריבון העולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת – מה מלאכי השרת יחפי רגל, אף ישראל יחפי רגל ביום הכיפורים… מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא. מה מלאכי השרת שלום ביניהם, כך ישראל ביום הכיפורים'. והקב"ה שומע עדותן מן המקטרגין ומכפר עליהם".

ולכן, עצם עשיית השלום עם חבריך, בלי שום קשר אם חטאת כנגדו או לא, הוא דבר חשוב ומוטל על כל אחד בערב יום הכיפורים. ויש לך ללכת אל מריבך ולנסות להשיג שלום ביניכם. אם יש סכסוך כספי, או סכסוך על זכויות בשכנות או בעבודה וכו', כדאי ללכת יחד אל הרב או אל בית הדין ולסדר את העניין. ואם אין זה עניין כספי, אלא "סתם" מחלוקת – כדאי הוא השלום ועבורו שווה להתבטל כלפי השני, ונהיה גוי אחד בארץ, לקבל ברכת השם אחד בשמים.

שאלה: אמרו לי שבאלול בודקים את התפילין והמזוזות. האם אני חייב לבדוק אותן בכל שנה ושנה ?

תשובה:

המקור לדין זה נמצא בקיצור שולחן ערוך (סימן קכח, ג): "אנשי מעשה נוהגין לבדוק בחודש הזה תפילין ומזוזות שלהן וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצות יתקנו". ברור מלשונו שזה חומרה, והשאלה היא מה עיקר הדין ?
בענין התפילין נפסק בשולחן ערוך ש"תפילין שהוחזקו בכשרות, אינם צריכים בדיקה לעולם. ואם אינו מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמיים בשבוע [= פעמיים בשבע שנים]" (אורח חיים לט, י). הסיבה לכך היא, כמו שכתוב באורחות חיים בשם הגאונים "שהמניחן תמיד אין צריכים לבדקן אפילו לחמישים שנה, מפני שהאוויר שולט בהן תמיד ואינן מתעפשות מבפנים, אבל אם אין מניחן אלא לפרקים, צריכות בדיקה, וכן שמענו מחכמים וזקנים ששמעו מרבותיהם שיש לבדקן ב' פעמים בכל שבע שנים". זאת אומרת, שכל עוד לא קרה להם שום דבר (כגון נפלו למים, נשארו בחום המכונית זמן רב, וכו') יש להניח שכמו שהם היו כשרים לפני זה, הם כשרים עכשיו, מפני שהאוויר שנכנס בהם כל יום מונע התדרדרות הכתב (זה נכון כמובן רק כשעברו בדיקה בזמן הקניה וברור שהיו כשרים בתחילה). אבל אם קרה לתפילין איזה דבר שיש לחשוש שהתקלקלו הפרשיות בגללו, יש חובה לבדקם מיד.
ובכל זאת, למרות שמעיקר הדין אפשר לסמוך על החזקה ולא לבדוק את התפילין, כבר כתבו האחרונים ש"מכל מקום נכון לבדקן מפני שמתקלקלין מפני הזיעה" (משנה ברורה לט, כו). אלא שהתפילין הטובות של היום, "תפילין גסות" יותר מגונות מפני רטיבות, וחשש זה כבר אינו כה חזק כמו שהיה בזמן המשנה ברורה (עם זאת, זיעה ורטיבות בכלל, מקלקלים את כל סוגי תפילין ויש להזהר) יש להוסיף עוד שאפשר לראות בחוש איך הרצועות של התפילין מאבדים את הצבע השחור שלהן, ודבר זה פוסל את התפילין. לכן, למרות שעל פי הדין אין צריך לבדוק את התפילין בכלל אם מניחים אותם כל יום, ראוי שלא לסמוך על החזקה לעולם, ולהראות אותם לסופר סת"ם שיבדוק אותם כל כמה שנים (אולי כל שלוש וחצי שנים כמו שכתבו הגאונים לגבי תפילין שלא מניחים אותם כל יום). וחומרה יפה היא לבדוק אותם כל שנה באלול כמו שכתוב בקיצור שולחן ערוך. אלא, ששמעתי מסופר סת"ם ומגיה מומחה שעצם פתיחת התפילין יכולה לקלקל אותם, ולכן ראוי לחזור לאותו בודק סת"ם ולהזכיר לו מתי הוא פתח ובדק אותם בפעם אחרונה, ולפי זה, לפי ראות עיניו במצב החיצוני של התפילין, הוא יוכל להחליט אם לבדוק כרגע את הפרשיות, או להסתפק בבדיקה חיצונית של הרצועות והבתים.
בעניין המזוזות נפסק בשולחן ערוך ש"מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבע שנים" (יורה דעה רצא, א). והכוונה היא לבדוק אותם כל שלוש וחצי שנים (ערוך השלחן). המקור לדין זה הוא בגמרא ביומא (יא ע"א), ורש"י שם מסביר "נבדקת – שמא נרקבה או נגנבה". מזה לומד החתם סופר (שו"ת יו"ד רפ"ג) ש"לא נצרך מומחה הבקי בחסירות ויתירות אלא כל אדם יכול לבודקן". ומה צריך לבדוק? היה אפשר להבין מדברי רש"י בסופו, שרק צריך לבדוק שלא נגנבה – ומספיק לראות שהקלף עדיין נמצא בתוך בית המזוזה. אלא, מדבריו "שלא נרקבה" רואים ש"על כל פנים צריך לפותחן ולעיין בכל אות אם לא נרקב כיון שעשוים להתרקב ולבלות באורך הימים" (חתם סופר שם). לכן, אם יש מזוזות שבדקו אותם פעם אצל מגיה וסופר סת"ם, וברור שנכתבו בכשרות, מספיק לפתוח את המזוזה ולבדוק אם לא חל שינוי באותיות – שלא נתקלקלו מרטיבות, צבע, חרקים או שלא דהו האותיות מיושן. וזה נצרך כל שלוש וחצי שנים על פי הדין, וחומרה יפה לעשות את הבדיקה הזאת כל שנה באלול. אלא שגם פה צריך לדעת שעצם פתיחת המזוזה יכול לגרום לקלקולים, ולכן יש לשקול את החומרה של בדיקת המזוזות בכל אלול, מול הבליה שזה גורם למזוזה.
יש לזכור שבזמן שמורידים את המזוזה לבדיקה זו ומחזירים אותה, לא צריך לברך מחדש, מפני שלא היה הפסק גדול. אבל אם מסר את המזוזה לבדיקה, והיה יום או יותר בלי המזוזה, ואחר כך החזיר אותה, צריך לברך עוד פעם כשמחזירים את המזוזה.

שאלה: האם מותר לפתוח את האינטרנט בסוכה – או האם יש להשתמש בו רק בבית?

תשובה:

ישנה לכאורה התנגשות בין שני דינים ביחס לסוכה. מצד אחד המצוה היא לדור בסוכה כמו שאדם גר בביתו – לאכול שם, לישון שם, לנוח שם וכו', בדיוק כמו שהוא גר בביתו (ע' שו"ע או"ח תרלט). ומצד שני יש לסוכה קדושה גדולה שצריך לכבד. וכן מצאנו שהמשנה ברורה ממליץ שראוי למעט בדיבורים של חול בתוך הסוכה ולדבר רק דברי קדושה ותורה, לפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד. וכדרכו בקודש, אין המשנה ברורה, בעל ה"חפץ חיים" בעצמו, מפסיד הזדמנות להזכיר לנו בנוסף ש"כל שכן שיהיה זהיר מלדבר שם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים האסורים" (מ"ב שם, ב).
עצם פתיחת מחשב בסוכה אינו איסור כלל (כמובן עם אינטרנט כשר וכו'), וכבר כתבו כמה פוסקים שמי שיכול להכניס את מכשיר הטלפון לסוכה, שיעשה כך, למען לא יצטרך לצאת מחוץ לסוכתו על מנת לשוחח בו (פסקי תשובות), אלא השאלה ההלכתית היא מה מתכוונים לעשות במחשב? ברור שאין להכניס איסורים לסוכה, כמו שכתב המשנה ברורה בענין לשון הרע – מה שגם חוץ לסוכה יש בו איסור גמור. וגם ברור שלימוד תורה דרך האינטרנט מותר בסוכה, אלא מה הדין לגבי דבר פרווה – קריאת אי-מיילים, להסתכל בחדשות או לשחק שח-מט? (לא נדון כאן בעניין ביטול התורה – בעניין זה כל אחד צריך לשקול את הדברים האלו לעצמו).
שאלת ענייני חול בסוכה נידונה כבר אצל הראשונים. לפני כשש מאות שנה כתב כבר המהר"י ווייל שמי שרוצה לשחק בקוביות או שאר משחקים, ישחק בסוכה (ע' דרכי משה תרלט). ומצד שני יש שכתבו שהנזהר לא לשחק בסוכה תבוא עליו ברכה (פמ"ג בשם א"ר, שם). המחלוקת היא סביב להגדרה של "כעין תדורו", שצריך לחיות בסוכה כמו בבית מצד אחד, ומצד שני יש לשמור על קדושת הסוכה.
לגבי עצם קדושת הסוכה ברור שאין דינה כקדושת בית כנסת ובית מדרש, ששם יש איסור להתנהג בהם בקלות ראש, כגון שחוק והיתול ואפילו שיחה בטילה (שו"ע או"ח קנא,א). אלא בסוכה יש איסור לעשות תשמיש בזוי, כדי שלא יהיו המצוות בזויות בעיני האדם – כמו להשאיר לכלוך בסוכה, או לעשות צרכיו שם (שו"ע או"ח תרל"ט). ומכיוון שאין בשימוש במחשב שום תשמיש של ביזיון, בדומה למשחקים וקוביות שדנו בהם, אין לאסור מעיקר הדין.
לכן נראה, שמעיקר הדין, כיוון שרגילים בבית להשתמש במחשב ובאינטרנט (שוב על פי כל כללי כשרות האינטרנט), זה נחשב "כעין תדורו", וודאי אינו "תשמיש בזוי", ומותר בתוך הסוכה. אך מצד שני, משום שמצאנו שהרבה פוסקים הדריכו להחמיר בענין קדושת הסוכה, יש מקום להחמיר גם בזה. ונראה לומר שהדבר תלוי – אם אדם יחמיר ולא ישתמש במחשב לצרכים אלו בתוך הסוכה, אלא יישב בסוכה בעיסוקים יותר עליונים, כמו לימוד תורה, או שמחת החג וכו', אז יש להימנע. אבל אם החומרה הזאת תגרום לו לצאת מהסוכה, ולהשתמש במחשב במקום אחר, אז ודאי שיש להתיר לעסוק בדברים אלו, למרות שאינם במדרגה כל כך ראויה לקדושת הסוכה –מכל מקום יזכה במצות ישיבה בסוכה, כעין תדורו.
בנוסף לכל הנ"ל, יש לדעת שיש אומרים שאסור להקליד במחשב בחול המועד, אלא אם כן מדובר ב"דבר האבד", כמו לצורך המועד (לגלוש כדי לדעת זמני תפילה, או כל הנצרך לחג), או ללימוד תורה וכו'. אבל "סתם" להשתמש במחשב נחשב למלאכה אסורה בחג. למרות זאת, מפני שהרבה רבנים מתירים זאת, אי אפשר לאסור מטעם זה, והרוצה להקל בזה יש לו על מי לסמוך.

שאלה: אני עומד לטייל בסוכות, אבל אני מאוד רוצה לקיים את מצוות סוכה. מהי הסוכה הכי קלה שאפשר לבנות?

תשובה:

ודאי שמצווה לבנות סוכה גדולה ונאה כדי לקיים את מצוות סוכה בנחת ופאר, וגם לקיים "זה א-לי ואנווהו". אלא שאדם שאין באפשרותו לבנות סוכה גדולה ועם דפנות חזקות ושלמות, ברור שעדיף שיבנה סוכה "מינימלית" ויקיים את המצוה כהלכתה, מאשר שיבטל את המצווה לגמרי. לכן, אם רצונך לצאת לטיול, וקשה לך לקחת איתך סוכה גדולה, אפשר להסתפק בסוכה די קטנה אותה ניתן לפרק ולבנות בקלות בכל מקום שתרצה. ולמרות שיש אוסרים לסתור סוכה בחול המועד, בסוכה כזאת שבנויה מראש על מנת לסותרה ולקחתה למקום אחר, והיא נצרכת, יש להתיר לסותרה בתנאי שחלקי הסוכה ישמרו עד סוף החג, ולא ישתמש בהם לשימושים אחרים, שהרי הם "מוקצה [=מיועדים] למצווה" בכניסת החג. ואם אתה בונה אותה בפעם הראשונה אחרי כניסת החג, בחול המועד, יש להתנות לפני הבנייה שרצונך לסתור את הסוכה בגמר ישיבתך בה, ולהשתמש בחלקיה לדברים אחרים.
בענין המידות של הסוכה, כידוע שיש מחלוקת איך לתרגם את המידות של חז"ל (טפח, אמה וכו') לסנטימטרים. אשתמש במידות של רב חיים נאה, שהם מקובלים על כל הספרדים, וגם על חלק גדול של האשכנזים (וכן הוא מנהג ירושלים), ובודאי שאפשר לסמוך עליהם (עגלתי את המידות למעלה כדי להקל):
שטח הסוכה צריך שיהיה בסוכה לפחות ז' טפחים על ז' טפחים, שזה 58 ס"מ על 58 ס"מ.
גובה הסוכה צריך להיות לפחות י' טפחים, שזה 82 ס"מ.
דפנות הסוכה צריך לבנות שלוש דפנות [=קירות] לסוכה (באמת על פי ההלכה אפשר להסתפק בשתים וחצי, אבל הדינים וגם הבנייה מאוד מסובכים כך, ועדיף ללכת על ג' קירות). מה נחשב ל"דופן"? צריך להיות דבר שיעמוד ברוח רגילה, אבל אינו צריך להיות סגור לגמרי אלא מספיק אם אין בדופן "חורים" או רווחים יותר גדולים מג' טפחים (24 ס"מ). לכן, אפשר להשתמש בקופסת קרטון גדולה וחזקה, במידות שכתבנו (תגזור פתח בצד אחד, ותשאיר שלושת הצדדים האחרים לדפנות. או, אפשר להעמיד ארבע עמודים של אוהל, או מקלות, חזק באדמה, וביניהם, בצורת "חית" לקשור חוטים במאוזן – הראשון בגובה 22 ס"מ בערך [לא יותר מ24 ס"מ!] מעל האדמה, ואז עוד 3 חוטים באותה מרחק (השני בגובה 44 ס"מ, והשלישי בגובה 66 ס"מ, והרביעי בגובה) 82+ ואז יש לך דפנות! עדיף להשתמש בחוט גומי, כדי שיישאר ישר וחזק. ויש אומרים שצריך גם לעשות חוטים במונח כדי שלא יישאר שום חור יותר מג' על ג' טפחים. ואפשר לצאת ידי דעה זו על ידי תליית סדין או מגבת על ידי מקלות כביסה, על כל דופן בנוסף לחוטים. עוד רעיון – שישה כסאות "כתר", תעמידם בצורת "חית" אם הגב כלפי פנים, וכמה חוטים לסגור בין רגלי הכיסאות, ויש לך דפנות הסוכה! הם גבוהים רק קצת יותר מעשר טפחים, לכן יש להיזהר שהסכך יעמוד ישר, ולא ישקע הגג למתחת ל82 ס"מ).
סכך הסוכה- קנה "פרוסה" של סכך לנצח. (אם הוא יותר גדול מהצורך, העודף שיורד לצדדים כשר לעשות איתו דופן).
להעמיד את הסכך- למרות שעדיף להיזהר מלהעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה, אפשר להקל ולהעמיד את הסכך על ידי קשירתו למסגרת שבניתה, אם זה נצרך כדי שהסכך לא יפול או יעוף ברוח. יש לבנות את הדפנות לגמרי לפני ששמים את הסכך.
תכנס, תשב על הרצפה, ותברך "לישב בסוכה", ותקיים מצות החג! ועוד פעם נזכיר שראוי לבנות סוכה חזקה וגדולה. וגם שבניית סוכה "מינימלית" כמו שכתוב כאן צריכה תשומת לב שכל חלק יעמוד בדרישות ההלכה (מספיק חזק לעמוד ברוח רגילה, שמגיע למידות הנכונות, שאין "חור" הלכתי בדפנות יותר גדולה מג' טפחים וכו'), ולכן לפעמים עדיף לקנות סט של "סוכה לנצח" מתקפלת ולקחת אותה איתך.

שאלה: עוד מעט יהיה גשם. האם יש ברכה על הגשם הראשון של השנה?

תשובה:

במשנה מסכת ברכות כתוב "על הגשמים ועל הבשורות הטובות אומר ברוך הטוב והמטיב" (פרק ט משנה ב). לכן וודאי שיש ברכה על הגשם. אלא שבגמרא (ברכות נט ע"ב) מוסבר שברכה זו של "הטוב והמטיב" היא לאדם ש הוא בעל שדה בשותפות עם אדם אחר, ומי שיש לו שדה בלי שותף מברך "שהחיינו". אך למי שאין שדה כלל ישנה ברכה ארוכה שהיא "מודים אנחנו לך ה' אלוקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואלו פינו מלא שירה כים וכו' " עד "הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו", וחותם: "בא"י אל רוב ההודאות." (שולחן ערוך אורח חיים סימן רכא) [למטה מובא הנוסח המלא].
חז"ל נתנו סימן יפה לכמות הגשם שעליה מברכים, והוא "מברכין על הגשמים – משיצא חתן לקראת כלה" (גמרא שם), והכוונה היא ש"מברכים עליהם אף על פי שלא ירדו עדיין כדי רביעה, [אלא] משירדו כל כך שרבו על הארץ שיעלו עליהם אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה" (שו"ע שם). זאת אומרת שאם יורד כל כך הרבה גשם עד שהטיפות שנופלות בתוך השלוליות "קופצות" בחזרה, כעין "חתן" שיוצא לקראת ה"כלה". רק אז אפשר לברך, אבל על קצת גשם בלבד לא מברכים.
ישנו דיון האם תיקנו ברכה זו רק אחרי בצורת, כמו שמשמע מלשון השולחן ערוך "אם היו בצער מחמת עצירת גשמים…", או שמא בארץ ישראל, שתמיד צריכה לגשם, והכל שמחים על הגשמים הראשונים, יש גם לברך בחידוש עונת הגשמים. הרמ"א כבר כתב שבאירופה לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שהגשמים שם יורדים בתדירות. אבל בארץ ישראל יש מקום גדול לומר שצריך לברך מפני "שמצוי שם יובש גדול ועצירה רבה עד שצריכים רחמים על המטר ואין המטר בא רק לפרקים, בודאי יש שמחה רבה כשיורד מטר וצריכין להודות על זה. ואפשר עוד לומר שגם השו"ע מודה לזה בארץ ישראל…" (ביאור הלכה שם). למסקנה, המשנה ברורה ממליץ לברך בלי שם ומלכות על הגשם הראשון, בעקבות כמה פוסקים שחששו לפשט השולחן ערוך שמברכים רק אחרי בצורת. וכן נראה שיש לנהוג – לברך את כל הברכה רק בלי להזכיר את שם השם בחתימת הברכה. אלא אם כן הגשם ייעצר, חס ושלום, או יאחר באופן משמעותי, שאז יש לברך בשם השם אחרי שכבר נשברה הבצורת.
נוסח הברכה
"מודים אנחנו לך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו. ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, ולברך את שמך, על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות, שעשית עם אבותינו ועמנו. ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו, ומבית עבדים פדיתנו ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו, ומחלים רעים ונאמנים דליתנו. עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח. על כן אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפנו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו, ברוך אתה [ה'] אל רוב ההודאות".

שאלה: אני ואישתי נהיה בבית הורי לשבת חנוכה, ונחזור הביתה במוצאי שבת. היכן אנחנו צריכים להדליק את החנוכיה בליל שבת, ובמוצאי שבת?

תשובה:

אדם חייב להדליק נרות חנוכה בביתו, כמו שכתוב בגמרא שמדליקים בפתח הבית. אבל כאן יש להסתפק מה נחשב לביתו? האם המקום שבו הוא גר כל ימי השנה, או המקום שבו הוא יהיה בשבת? מצאנו בדברי הפרי-חדש (סי' תרעז – הובאו דבריו בביאור-הלכה במשנה-ברורה שם): "נשאלתי על בן שיש לו בית מיוחד, והלך הוא וכל בני ביתו לסעוד אצל אביו כל ח' ימי חנוכה – היכן ידליק? והשבתי, שדבר ברור הוא שכיון שסועד וישן אצל אביו כל ח' ימי חנוכה, אף שביום אוכל אכילת ארעי בביתו, שאינו מדליק אלא בבית שאוכל וישן שם בלילה, מפני שאין שום אדם בבית, למי ידליק? וכל שכן עכשיו שההיכר לבני הבית (= שהיו מדליקים בפנים ולא בחוץ, ולכן רק בני הבית רואים את הנרות) שכיון שישנים בני הבית, שם ידליקו". ובהבנת דבריו יש שלוש שיטות: יש אומרים שמדובר רק באדם שעוזב את ביתו לכל שמונת ימי חנוכה – או לפחות רוב הימים – אז נחשב שיש לו בית חדש אצל הוריו, ומדליק שם. אבל, אם הולך לשם רק לשבת, ושאר ימי חנוכה נשאר בביתו, הוא חייב להדליק על פתח ביתו. [כיצד יעשה את זה? בערב שבת ימנה שליח להדליק עבורו בביתו, או, אם הזמן מאפשר, אפשר להדליק כבר מזמן "פלג המנחה" (בערך 3.30) עם נרות ערוכים. ובמוצ"ש גם כן ידליק על ידי שליח, או שיחזור לביתו בזמן שאנשים עדין מסתובבים ברחוב (10.30 בערך) וידליק אז.] כן דעת הרב אלישיב שליט"א. אבל רוב הפוסקים לא סוברים כן, והבינו בדברי הפרי-חדש שאפילו הולך רק לשבת, בית ההורים נחשב "ביתו" מפני שאוכל וישן שם, ואפשר להדליק שם בערב שבת. אבל לגבי מוצאי שבת, שעומדים לחזור הביתה, עדין יש מחלוקת אם בית הוריו שאכל וישן שם במשך כל השבת נחשב ל"ביתו", או, מפני שעומדים לחזור הביתה, ונגמר שבת, ביתו הרגיל הוא "ביתו"? החזון איש אמר שאם לא ישנים ואוכלים במוצ"ש (וגם בבוקר של יום ראשון) בבית הוריו, צריך להדליק בביתו הרגיל – הרי שבמוצ"ש אינו עוד גר בבית הוריו. אבל הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל סבר שזה שהיו בבית הוריו כל השבת מאפשר להדליק שם גם במוצאי שבת. וכנראה שסובר שמפני שבתחילת זמן ההדלקה (מיד במוצ"ש) הוא עדיין בבית הוריו, חל החיוב עליו להדליק שם. ומכל מקום יש שפסקו שטוב לשהות אצל ההורים קצת זמן, וגם לאכול שם מלווה מלכה, כדי שגם במוצאי שבת יהיה נחשב בית הוריו ל"ביתו". למעשה נראה שבערב שבת יש להדליק בבית הוריו, ובמוצאי שבת יכול לעשות מה שיותר נוח. אם רוצים להזדרז ולחזור הביתה ולהדליק שם בזמן שיש עדין אנשים ברחוב, מותר. אבל אם רוצים לשהות בבית ההורים ולהדליק שם, יכולים. ומה טוב אם מדליקים בבית ההורים במוצ"ש, אם גם יישארו שם לאכול מלוה מלכה אצל נרות חנוכה.

שאלה: יש לנו מסורת משפחתית שבלילה אחד של חנוכה כולם מתאספים אצל סבא וסבתא, מדליקים חנוכיות שם, ואחר כך סועדים, שרים, ונהנים ביחד. התחתנתי השנה, ובתור בעל הבית חדש, למדתי שאני חייב להדליק בביתי. מה נכון לעשות?

תשובה:

יש הרבה אמת במה שכתבת שאתה חייב להדליק בבית שלך, ולא אצל בית הסבא. הרי ידוע שמצוות נר חנוכה היא "נר איש וביתו". החיוב הוא להדליק דווקא בבית. נכון שמצאנו שיש דין של "אכסנאי", זאת אומרת אורח, אבל מדובר באורח שישן ואוכל במקום אחר מביתו. ולכן הפוסקים דנו באריכות איפה ידליק אדם שנוסע לשבת או שנמצא בצבא.

אבל במקרה שלך, אין אתם נחשבים "אכסנאים", מפני שאתם עומדים לחזור לביתכם לישון לאחר המסיבה. ונראה ששייך מה שכתוב במשנה ברורה (סימן תרעז ס"ק יב) "מי שסועד אצל חברו באקראי (= לא בקביעות) ויש לו שם בית באותו העיר צריך לילך לביתו להדליק שם נר חנוכה". וכן כתבו עוד הרבה פוסקים שבמקרה שלך יש ג' אפשרויות לקיים את המצווה: א) להדליק מוקדם, לפני שנוסעים למסיבה. המוקדם ביותר שאפשר להדליק, מפלג המנחה (בערך  15:45), ולוודא שהנרות יהיו מספיק ארוכים ויישארו דלוקים עד כחצי שעה אחרי צאת הכוכבים. ב) להדליק על ידי שליח. אם תמנה אדם אחר להדליק בבית שלכם (בזמן) אפשר לצאת ידי חובה בזה. ובכל מקרה ראוי לעמוד על יד הסבא בזמן שהוא מדליק כדי לשמוע את הברכות ממנו, לענות אמן ולהסתכל בנרות. ג) להדליק כשחוזרים הביתה. אבל זה תלוי אם עדיין יהיה "פרסום הנס" בשעה כזאת. אם מדליקים בחוץ, אפשר לקיים המצווה רק בזמן שאנשים עוברים ושבים (בעיר עד 21:00-22:00, ובישוב לפעמים הרבה לפני זה). ואם מדליקים בפנים, אפשר להדליק בברכה כל הלילה, שהרי יש פרסום הנס לאנשי הבית (אשתך, במקרה שלך).

לכל אחת מהאפשרויות האלו יש חסרונות. להדליק מוקדם, או מאוחר אינו הדרך הטובה ביותר לקיים את המצווה, כמו שפסק השולחן ערוך (תרעב, א) שלכתחילה "לא מאחרים ולא מקדימים". ובהדלקה מאוחרת קיימת עוד בעיה, שהרי יש איסור לעסוק בדברים אחרים מזמן שהגיעה שעת ההדלקה, וכן אסור לקבוע סעודה (אכילה קטנה מותר). ואולי יש להקל ולהתיר להשתתף במסיבה ובסעודה, אם תסדר תזכורת להדליק לכשיחזור הביתה, כמו למשל לכוון את השעון המעורר שבסלולארי שיצלצל בשעה שאמורים להדליק בבית. ולגבי הדלקה על ידי שליח כבר נפסק ש"אדם עדיף משלוחו".

לכן, נראה שיש לסמוך על השיטות שמתירות להדליק בבית בו אוכלים בערב, היינו אצל סבא וסבתא (ע' בפסקי תשובות תרעז, ד, בשם שו"ת קנין תורה ה, ע"ב – וכן מצאתי במקראי קודש של הרב הררי בשם הרב אליהו שליט"א, פרק ט, כ). על פי שיטות אלו החיוב לחזור הביתה ולהדליק שם הוא רק כאשר אדם נמצא לבדו במקום שאוכל ואשתו ובני ביתו נשארו בבית. אבל במקרה שהלך עם כל משפחתו לבית אחר, ובביתו לא נשאר אדם, לא צריך לחזור הביתה, כי אין לו שם למי לפרסם את הנס. ולמרות שלבסוף יחזור לביתו ללון, מכל מקום עכשיו אין שם אדם, והחיוב להדליק חל עליו כרגע. במקרה כזה, עדיף ליטול ידיים בבית הסבא, ולאכול שם סעודה ממש, משום שמקום האכילה נחשב עיקרי לעניין זה – אבל אם לא אוכלים שם, וגם לא ישנים שם, קשה מאוד להחשיב המקום כ"ביתו", אפילו מדין "אכסנאי". ומסתבר שכל שאר אנשי משפחתך נהגו כך, וסמכו על השיטה הזאת (אפילו אם לא בדיוק הכירו אותה), ואין לפרוש מן המשפחה, או להתנהג באופן שונה מהם. אבל מה טוב אם בשנים הבאות יסדרו את זמן המסיבה שתתחיל אחרי שיהיה אפשרות לכל אחד להדליק בביתו, ואז לנסוע.

שאלה: משפחתי שעלתה ארצה מחו"ל נוהגת לתת מתנות יפות בחנוכה, ונראה שמנהג זה נובע מהשפעת הנוצרים שכך עושים ב"חג המולד". האם יש מקור לזה, או אולי יש בזה איסור של דרכי הגויים?

תשובה:

יש מקור לדבר הדומה לנתינת מתנות בימי חנוכה, וזה המנהג לחלק צדקה בימי החג. ובפשטות נראה שהמקור כבר נמצא בדברי המגן אברהם (בראש הלכות חנוכה, סימן תר"ע) "נוהגים הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים". והחתם סופר מסביר את הטעם "כדי שייכנס וייצא העני בין מזוזה לנר. ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, כי נע"ם ראשי תיבות נר עני מזוזה". אבל כל זה שייך בנתינת צדקה, ולא סתם מתנות איש לרעהו. וכן נפסק להלכה "מרבים בצדקה בימי חנוכה כי הם מסוגלים לתקן בהם פגמי נפשו על ידי הצדקה ובייחוד ללומדי תורה העניים להחזיקם" (קיצור שולחן ערוך קלט, א).
ובכל זאת יש מנהג לחלק "מעות חנוכה" לילדים ("חנוכה געלט" באידיש). (יש שנתנו לזה הסברים על פי הסוד – ע' ספר פסקי תשובות תרע, ג למקורותיו). ובספר התודעה הביא "מנהג הרבה קהילות בישראל שבימי חנוכה שקדו על חינוך הבנים ופרנסי הקהל היו נאספים לתקן תקנות כדי למשוך לתורה את נערי ישראל והמון העם, כי חנוכה הוא מלשון חינוך ועיקרו של חינוך הוא חינוך הבנים לתורה, ומן הטעם הזה מקובל בהרבה מבתי ישראל שהאבות נותנים מעות חנוכה לבניהם, כלומר ש'מתנות אלו הם כדי שתקבלו עליכם עול תורה לתמיד'". וברור אם כן שכל המתנות האלו צריכות להיות בגדר של דברים שבאמת ימשכו לתורה ומצוות, ולא חס ושלום לריחוק מערכי התורה.
בכל זאת, כמו שמשתמע משאלתך, יש אפשרות שמתנות אלו מקורם בחיקוי מנהג הנוצרים לתת מתנות ב"חג המולד". אם מצאנו שכמה מגדולי ישראל היו נוהגים לתת סכום כסף צנוע לילדיהם ולנכדיהם בחנוכה, לא מצאנו שהיו נוהגים לקנות מתנות למיניהם – ומצות מתנות איש לרעהו מקומה בחג הפורים. לכן יש לשאול אם אין לחוש לאיסור של דרכי העכו"ם?
ברור שאין לתת או לקבל מתנות מן הגויים עבור החגים שלהם – וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה קמח, ה) "אסור לשלוח דורון (=מתנה) לעובד כוכבים ביום חגם, אלא אם כן נודע שאינו מודה בעבודת כוכבים ואינו עובדם. וכן עובד כוכבים ששלח ביום חגו דורון לישראל, לא יקבלנו ממנו. ואם חושש לאיבה, מקבלו, ויזרקנו בפניו לבור או למקום האבד, כלאחר יד" .
אבל לגבי מתנות בחנוכה מיהודי ליהודי, נראה שאין לאסור. הרי לא כל דבר שהגויים עושים הופך מיד לאיסור של "חוקת הגויים". ומפני שמצאנו מנהג נתינת מתנות כבר בתורה (יעקב לעשו, אליעזר ללבן ומשפחתו – וכן מצאנו אפילו מתנות לחג, בספר נחמיה שציוה לשלוח מתנות דווקא בראש השנה [נחמיה ח,י]), לכן אין בעצם נתינת מתנות שום איסור. ובמיוחד שאין המתנות שהגויים נותנים שייכות לעצם ה"חג" שלהם – אלא הוא דבר עממי שאין לו שרך פולחן "דתי". ולכן, אין מקום לאסור מטעם זה. וכן, אין אוסרים "שי לחג" בראש השנה, וגם לא מתנות לימי הולדת וכו'. (וע' באנציקלופדיה תלמודית כרך יז, "חקות הגוים" – ששם הסבר יפה להיקף האיסור).
ומכל מקום אין ספק שיש מקומות (במיוחד בחו"ל) שמתנות חנוכה הפכו לדבר מרכזי מאוד ושלילי מאוד. יש בזה בזבוז כסף רב; הפיכת האור הניסי לרדיפת הגשמיות; והטיית תשומת לב מעיקר החנוכה. וכל אחד צריך לשקול אם המתנות האלו מוסיפות בהודיה והלל של חנוכה, או חס ושלום להיפך. ואם המשפחה שלך נוהגת כך, אין להתווכח על העניין – אבל במקום שאפשר, יש למעט את התופעה כדי שהחינוך האמיתי של ימי חנוכה לא ייפגם.

שאלה: אם אנו עוסקים בשאלה "איך מגרשים את החושך", שמעתי שיש מנהג לבטל תורה בליל "חג המולד" של הנוצרים, ושאסור ללמוד אז. האם יש מקור למנהג זה? האם זו דרך נכונה לגרש את החושך?

תשובה:

מנהג זה נקרא "ניטל" (על שם ש"אותו האיש" ניטל מן העולם – או "ניתל" על שם שהוא נתלה) ונמצא בין חלק מהאשכנזים בחו"ל, אך אינו מוזכר לא בגמרא, לא בראשונים ולא בכתבי האר"י ז"ל. בקהילות הספרדים לא נמצא שום רמז לזה. מקורו הוא, כנראה, בקהילות באירופה, ששם היו תחת שלטון הנצרות, ואצלם היה מנהג שבליל חגם של הנוצרים היו מבטלים תורה עד חצות ויושבים בביתם, ורק אחרי חצות הלילה היו לומדים. (ויש חילוקי מנהגים ביחס לאיזה יום בדיוק, וזה מפני חילוקי תאריכים בין הגוים בקביעת חגם).
נתנו לזה כמה הסברים. יש שמסבירים מטעמים "רוחניים" – שבאותו לילה יש "קליפות" רעות חזקות, שלימוד תורה שלנו עלול לחזקם. ויש שהסבירו שבליל זה יש צורך לרבות בדבקות לה' בדרגה אפילו יותר גדולה מלימוד תורה, ולכן מרוב דבקות אי אפשר ללמוד תורה בכלל.
החתם סופר (באגרות סופרים ס' ב) כותב בשם רבו שהטעם הוא מפני שאסור לשמוח ביום חגם, לכן נוהגים כבאבלות ולא לומדים תורה שהוא מקור שמחתנו. אבל הוא עצמו לא קיבל טעם זה, ומסביר שהגויים נוהגים ללכת לכנסיות בחצות הלילה, ואז אם עם ישראל ישנים יש בזה קטגוריה עלינו. לכן רצו לגרום שדווקא בחצות היהודים ילמדו. אבל לא היו יכולים לקבוע מנהג שכולם יקומו אז ללמוד, מפני שזה יראה כאילו גם אנחנו משתתפים בחגם של הגויים, ח"ו. ולכן הנהיגו איסור ללמוד עד חצות, וזה בוודאי יגרום שהרבה תלמידי חכמים ובני תורה יהיו צמאים ללמוד אחרי חצות, ויקומו ללמוד, ובזה תתבטל הקטגוריה על עם ישראל.
בנוסף לכל זה, יש לתת טעם יותר פשוט, והוא שלצערנו בהרבה מקומות הגויים נהגו להשתולל באותו לילה, ולצרור את היהודים. ולכן נהגו לסגור את בתי הכנסיות ובתי מדרשות ולהסתתר בבתים עד יעבור זעם.
אבל כאן בארץ ישראל לא נהגו מנהג זה. ואמר הרה"ק ר' מרדכי מסלונים זצ"ל בשם הגה"ק ר' שמואל הלר זצ"ל אב"ד של צפת, שבארץ ישראל אין לחוש לניטל כלל. והוא ביסס דבריו על הרמב"ן (ויקרא יח, כה) שלכל ארץ ועם יש מזל ושר מלאך מיוחד, "אבל ארץ ישראל אמצעית הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו, זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט, ה) 'והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ', וכתיב (ירמיה יא, ד) 'והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים', לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל". וכן במכתב מהאדמו"ר מחב"ד זצ"ל (כ"ט אייר תשט"ז) נותן הרבי זצ"ל טעם אחר, מפני שברוב הזמנים בארץ ישראל היינו תחת שלטון מוסלמי ולא נוצרי, ועל פי זה לא היה טעם לנהוג "ניטל". [הדברים עד כאן מבוססים על מאמר בענין זה בקובץ המועדים – מוריה, ע"י הרב יוסף ליברמן].
ונראה לומר שהיום, במיוחד בארץ ישראל, אין לנהוג מנהג זה בכלל. ולא רק מהסיבות שאמרנו, אלא כאן בארצנו זכינו להיות גם באופן רוחני תחת שלטוננו (כשיטת הרמב"ן), וגם באופן מעשי אנו עצמאיים. בפעם הראשונה בזה אלפי שנים אנו זוכים לגור תחת שלטון יהודי שאינו קובע חגים לפי דתות זרות לנו, ואפילו משתמשת בקביעת חגים וחופשות בלוח העברי ובחגי ישראל. לכן, חוץ מביטול התורה שיש במנהג זה, יש בזה נתינת חשיבות לחגים של הגויים, שלולי ה"ניטל" היו עוברים בלי תשומת לב בכלל, ובודאי בלי לייחס להם שום חשיבות כלל. ואם נהגו כך בחו"ל מהטעמים שהזכרנו, אולי הדבר היה נצרך כדי להלחם ולהתגונן נגד התרבות הזרה לנו – אבל כאן בארצנו ובמדינתנו, הוא עלול לפעול בדיוק הפוך, ולתת עניין בחגים שאין לנו חלק או עניין בהם בכלל. אדרבה כפי שנרבה בלימוד התורה נוסיף כח לגרש את החושך…

שאלה: בפורים יש הרבה אנשים שיכורים – האם הם יכולים להצטרף למנין ולהתפלל?

תשובה:

בלי להיכנס לשאלה של שתיה ושיכרות בפורים, נברר מה דינו של אדם שיכור בקיום המצוות.
יש בזה שלוש דרגות: 1) אדם שתוי, שאחר ששתה יכול לדבר כראוי לפני אדם נכבד, 2) אדם שיכור, שאינו יכול לדבר לפני אדם חשוב, 3) שיכור כלוט, כמו לוט ש"לא ידע בשכבה ובקומה" (דינים אלו נמצאים בשו"ע או"ח ס' צט).

1) אדם שתוי, ששתה ומרגיש ששתייתו השפיעה עליו קצת, למרות שיכול לדבר כרגיל, בכל זאת אם אפשר לו לכתחילה להמתין עד שהשפעתו של היין תפוג ממנו (או לעשות פעולות שעוזרות לו להחזיר אותו לעצמו לגמרי, כמו שינה, הליכה, או כוס קפה חזק) יעשה זאת. אבל בדיעבד אם התפלל, או רואה שיעבור זמן התפילה, יש לו להתפלל, ויעשה זאת מתוך סידור כדי להתרכז כראוי. ויש מתירים לו להתפלל במצב שתוי אפילו כדי לא להפסיד מניין. אבל בפורים ששתיית יין מצוה היא, יכול להתפלל במצב כזה לכתחילה בלי להמתין (ע' סידור עולת הראי"ה למרן הרב קוק זצ"ל, חלק א' ע' תמ). כל שאר ברכות ומצוות חייב לקיים כרגיל, ובוודאי שמצטרף למניין.
2) אדם שיכור, שאינו יכול לדבר כראוי לפני אנשים נכבדים כמו המלך, אסור לו להתפלל, וגם בדיעבד תפילתו תועבה, ולא יצא ידי חיובו (והרב קוק זצ"ל (שם) היקל להגדיר שאם כאשר יראה את המלך ממש יפחד וינער מיינו וידבר כהגון אפשר שדינו רק כשתוי כדלעיל). וכן בקריאת שמע וברכת המזון, יש להיזהר מאוד לא להיות במצב שיכרות כזה כשמגיע זמנם – אבל אם בכל זאת אדם חייב בהם יש לאומרם, למרות שהם כדיבור לפני המלך, מפני שחיובם מן התורה. ושאר כל הברכות (כמו ברכה אחרונה וכו') יש לאומרם מפני שאינן דורשות כוונה גדולה כמו תפילה. יש מחלוקת אם מצרפים אדם כזה למנין או לא, וראוי להחמיר לכתחילה בזה, אבל בשעת הצורך אפשר להקל.

3) אם הגיע לשיכרות כלוט, דינו כשוטה (לא רק שותה) לכל דבר, ואסור לו לברך שום ברכה, וכל שכן לא להתפלל או לומר קריאת שמע. ואדם במצב כזה אינו מצטרף למניין.

ב"מועדי הראי"ה" של הרב נריה זצ"ל (ע' רסב) מובא סיפור של מעשה של הרב קוק בפורים אחד, כאשר הסביר את שיטתו בעניין תפילה בשכרות, ואמר שהתפילה "היא דיבור לפני מלך מלכי המלכים, ושגם כשנמצאים במצב של עד-דלא-ידע, אימת מלך צריכה להחזיר את האדם ל'דע לפני מי אתה עומד'. ועמד אחר כך הרב וקרא לכל יושבי שולחנו הטהור לעמוד, והכריז בקול רם ברוסית: 'סמירנו!' (עמוד דום!) ואחרי שעבר על פניהם וראה שכולם התייצבו בעמידה זקופה וישרה, חזר והודיע: 'עכשיו נוכל להתפלל ערבית'".
לסיום אומר שנכון שיש מצוה לשתות יין בפורים, אבל כל אדם צריך להכיר את עצמו ולדעת כמה ראוי ומותר לו לשתות כדי שלא יבטל את מצוות תפילת הערבית שאחרי פורים, וכך ילך מחיל אל חיל!

שאלה: נראה לי שפורים יעלה לי הרבה כסף – ואין לי כל כך לבזבז. מה המינימום שאני חייב להוציא על פורים?

תשובה:

1. מצוות "זכר למחצית השקל". בתענית אסתר נוהגים לתת שלוש מטבעות של חצי שקל, ונוהגים לתת אותם לאירגוני צדקה וישיבות וכדו' (והמהדר במצוות ודאי תורם לתנועת "תורה אחרי צבא"). למרות שיש אומרים שצריך לתת את השווי של עשרה גרם כסף טהור, מכל מקום יש שכתבו שדי במטבע אחד של חצי (שקל). אך אם אין לך מנהג אחר, ראוי לתת שלוש מטבעות של חצי שקל (עד כאן 1.50 ₪ ).
2. קריאת המגילה. בלילה וביום – חינם בכל בית כנסת.
3. סעודת פורים. בלילה ירבה קצת בסעודה. (תוסיף ופלה אחד לסעודתך הרגילה – 75 אגורות. ותזכור את מה שחסכת כשלא קנית אוכל לתענית אסתר!). ביום, שזה עיקר קיום המצוה, יש "מצוה להרבות בסעודת פורים, ובסעודה אחת יוצאים" (שו"ע או"ח תרצה). תעשה מאמץ לקבל הזמנה לחברים, אז זה חינם, ואם לא אוהבים אותך, תקנה לחמניה ושוקו (4.50 ₪).
4. "חייב איניש לבסומי בפוריא". קיום המצוה הוא רק ביום ולא בלילה. יש מחלוקת הפוסקים אם חייבים להיות מבוסם כל היום, או מספיק להגיע לזה פעם אחת במשך היום. תסמוך על המקלים (בקבוק יין זול – 19.99 ₪, אם אין לך חבר חבדניק שיזכה אותך במצוה חינם).
5. מתנות לאביונים. קיום המצווה רק ביום פורים, אבל בלילה (או בכל זמן לפני פורים) אפשר למנות שליח שהוא יתן למחרת. מעיקר הדין "רשאי ליתן מאכל או מעות … ובחידושיו כתב הריטב"א אפילו שתי פרוטות, "דשוה פרוטה חשובה מתנה אבל לא בפחות" (משנה ברורה סימן תרצד ס"ק ב). יש שווה פרוטה במטבע של 10 אגורות. לשני עניים – סה"כ 20 אגורות). זהו מדינא אבל באמת מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים, יתומים ואלמנות, ודומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהשיב לב נדכאים [רמב"ם]. לכן, תעשה חשבון כמה אתה מוכן לבזבז על עצמך – נו, באמת… כמה הייתה מוכן לשלם לקבל פני השכינה, אה?
6. משלוח מנות. תשלח ביום, שני סוגי מאכל או שתייה לאדם אחד. צריך שיהיו דברים ראויים לאכילה בלי עוד תיקון. (תמתין עד שיתנו לך, אז תיתן מה שקבלת לאדם אחר – 0.00 ₪. וכל המרבה, הרי זה משובח, אבל לא על חשבון מתנות לאביונים.
סה"כ עלות הפורים 6 שקלים ו-95אג'.

שאלה: אני עובד במשרד ממשלתי, ורציתי לדעת האם צריך ואיך לעשות בדיקת חמץ שם?

תשובה:

ודאי שיש חיוב בדיקת חמץ גם במשרדים וחנויות, ויש אפילו חיוב לבדוק את בית הכנסת ובית המדרש – כל מקום ששייך ליהודים ומכניסים שם חמץ. אלא שיש עצה כדי להקל במקום שיהיה טרחה גדולה לבדוק ולהוציא את כל החמץ (כמו במאפיה וכו'), והיא לעשות מכירת חמץ. אם עושים מכירת חמץ על כל המקום וסוגרים אותו לגמרי למשך החג, אז לא צריך לבדוק אותו (ויש מחמירים למכור במכירה מיוחדת שחלה לפני ליל בדיקת חמץ – ליל י"ג ניסן – כדי שגם בשעת חיוב הבדיקה, לא יהיה המקום בבעלות של יהודי. אבל גם במכירת חמץ הרגילה, שחלה בבוקר של ערב פסח – בי"ד ניסן – לא צריך לבדוק את המקומות שעומדים בוודאות למכירה למחרת). יש לבקש מהממונה על המשרד לעשות מכירת חמץ, או שייתן לך רשות למכור. ולמרות שנראה שאם זה משרד ממשלתי, ממילא יש להניח שה"מדינה" חותמת על שטר מכירת חמץ לכל החמץ הממשלתי – לא כדאי לסמוך רק על זה. ויש לבקש מהממונה על ניהול המשרד למכור באופן ספציפי את החמץ שיש שם, כמו בפינת הקפה וכו', שהרי שם לא ברור אם המוצרים שייכים למדינה או לכלל העובדים במשרד, הדבר תלוי במי שמשלם עבורם, ואם העובדים לפעמים מביאים עוגות וכו' עבור כולם, ולכן ראוי להחמיר ולבצע מכירת חמץ מטעם עובדי המשרד ובעבורם.
אך, בנוסף לזה, אם המשרד יהיה פתוח במשך הפסח, נדרשים עוד שני דברים – נקיון וסגירת החמץ במקום מיוחד, וגם בדיקת חמץ. ביום העבודה האחרון לפני ערב פסח, יש להכניס את כל מוצרי המזון לארון ולסגור אותו (וכדאי להדביק עליו שלט שכתוב בו "חמץ! אין לפתוח בחג"), ולנקות את המטבחון וכל שאר המקומות ששם אוכלים. ואם עומדים להשתמש במקומות אלה לצורך אכילה גם בפסח, צריך לקנות כלים חדשים ומוצרים כשרים לפסח, ולהכשיר את המקום לפסח גם כן (זה יותר מסובך – ויש להתייעץ אם רב איך לעשות זאת).
יש גם לבקש שימנו אדם שיבצע את הבדיקה (מן הסתם תהיה מוכן אתה להתנדב למשימה!). ראוי לעשות את בדיקת החמץ בליל הבדיקה, אחרי צאת הכוכבים (תחילת ליל י"ד בניסן), אבל יש להניח שאתה לא תהיה שם בשעה כזאת ותהיה אז בבית שלך, עסוק בבדיקה הפרטית שלך. לכן העדיפות השנייה היא לעשות את הבדיקה שם באחת הלילות לפני זה. אך לכאורה זה לא יועיל, מפני שמן הנמנע לשמור את המקום מהכנסת חמץ אחרי הבדיקה – שהרי עובדי המקום יאכלו שם חמץ גם למחרת, והבדיקה אינה מועילה אם אחר כך הוכנס חמץ לשם. לכן, אם אפשר יש לבדוק למחרת ליל הבדיקה, ביום י"ד עצמו (ערב פסח), בבוקר לפני סוף זמן איסור חמץ. אם גם זה יהיה קשה מאוד, מפני שרוב רובם של המשרדים סגורים בערב פסח, אז מחוסר אפשרות אחרת, צריך לבדוק בסוף י"ג ניסן לפני שהולכים הביתה, למרות שעוד לא הגיע לילה, שהוא זמן הבדיקה האמיתי. (עיין ב"שערים מצויינים בהלכה", קיא, קו"א ה). אחרי הניקיון וסגירת המזון בארון, יש לעבור על כל מקום "ציבורי" במשרד שמכניסים שם חמץ במשך השנה, עם פנס כיס (או נר) ולבדוק שלא נשאר שום חמץ. יש לזכור לבדוק במגירת השולחן שלך, שהרי לפעמים מכניסים לשם מזון. וכל עובד יבדוק את המגירות והשולחן שלו גם כן לפני שיוצאים לפסח. וזה באחריותם, ואם לא ביקשו ממך לבדוק עבורם במקומות הפרטיים שלהם (שולחן עבודה ומגירות של כל אחד ואחד), אין לך רשות לעשות כן.
על בדיקה זו אין לברך, וכשאומרים "כל חמירא" בליל הבדיקה בבית, יש להתכוון גם על כל חמץ שנשאר במשרד. כמובן אפשר לעשות את כל זה רק עם הסכמת מנהל המשרד, ויש להתנדב לזה בדרכי נועם ושמחה.

שאלה: במשפחה שלי, כל אחד קורא חלק של ההגדה סביב השולחן. אבי מקדש, והילדים שואלים מה נשתנה, ואת ההלל וברכת המזון כולם שרים ואומרים ביחד. אבל בשאר החלקים, כל אחד קורא לפי התור. שאלתי היא, האם אני יוצא ידי חובה בזה, במיוחד שיש חלקים שנשים קוראות, ויש חלקים שאותם ילדים קטנים (פחות מגיל מצוות) קוראים. האם אני חייב לקרוא כל מילה בעצמי?

תשובה:

יש מצוה מהתורה "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר (שמות יג, ח) והגדת לבנך וגו'" (ספר החינוך מצוה כא). ושאלתך מתחלקת לשניים – האם אפשר לקיים מצוה זו על ידי שאחר אומר את המילים של ההגדה ואתה רק מקשיב, ועוד, גם אם זה מותר, האם מותר שגם אשה תקרא לאיש, או ילד לגדול?
הפוסקים דנו בשאלות אלו, ואף שאפשר למצוא דעות מחמירות, נראה ברור שאפשר שאחד יקרא את ההגדה עבור כולם. שכן מצאנו בגמרא שדנה אם עיוור חייב במצוות ההגדה, ומביאה כראיה שבבית רב יוסף ורב ששת, שהיו עיוורים, הם בעצמם אמרו את ההגדה עבור כל אנשי הבית (פסחים קטז). וכן משמע ברמב"ם שכותב כמה פעמים שיש "קורא ההגדה" אחד בשולחן (ע' ברמב"ם הלכות חמץ ומצה ח, ב). וכן מביא הרמ"א בשו"ע (תעג, ו) שאחד היה קורא לכולם – "ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין. וכן עשה ר"י מלונדרי כל ההגדה בלשון לע"ז, כדי שיבינו הנשים והקטנים" (כל בו ומהרי"ל). ובמעשה רב מובא שכן נהג הגר"א.
ולא רק שזה מותר, אלא יש פוסקים שאומרים שזה אף עדיף – "בני הבית … יוצאין בשמיעה מבעל הבית, שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך" (שולחן ערוך הרב תעג, כד). ולמרות שיש אומרים שעדיף שכל אחד יאמר כל מילה בעצמו, נראה שיש עדיפות לצאת על ידי אמירת אדם אחד, ולא רק משום "ברוב עם הדרת מלך", אלא משום שאז יש יותר קיום של המושג "והגדת", שהרי אם כולם אומרים ביחד כל מילה, למי בכלל "מגידים"? אלא נראה לומר שלכתחילה העניין של "מגיד" הוא שתהיה כאן שאלה ותשובה, אמירה והקשבה, דיבור ודיון משותף.
לגבי השאלה אם מותר לאשה להוציא גבר על ידי קריאתה, היו שנסתפקו בדבר (הפרי מגדים ועוד), ויש שאסרו משום שסברו שרמת החיוב של הנשים אינה דומה לזו של הגברים. אולם רוב הפוסקים סוברים שיש לנשים את אותה רמת החיוב שיש לגברים, משום שאף הן היו באותו הנס, וגם מפני חיובן מן התורה לאכול מצה. וכן משמע בשולחן ערוך (תעב, יד): "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה". ולפי זה הן יכולות לקרוא את ההגדה עבור גברים. וכן פוסק הרב פיינשטיין זצ"ל (אג"מ או"ח ה, כ), וגם הרב עובדיה יוסף שליט"א (יחווה דעת ב, סה), ועוד.
וביחס לילדים מתחת לגיל מצוות, יש יותר מקום להחמיר, למרות שגם כאן יש מתירים (ספר חיים לראש בשם אורחות יושר). אבל יש לדעת שכל זה שייך רק ביחס לעיקר ההגדה, שהיא החלק של "כל מי שלא אמר … פסח, מצה ומרור" והשלוש פסקאות שמסבירות אותם. ואם יסדרו שגבר מעל גיל מצוות יקרא את החלק הזה (או שתקרא את זה לעצמך ביחד עם הקורא/ת) ודאי יוצאים ידי חובה, גם אם הילדים יקראו חלקים אחרים של ההגדה.
לסיום: אחרי שראינו שיש מקום לנהוג כמו שמשפחתך נוהגת בעניין קריאת ההגדה, יש להמשיך את מנהגם, שהרי דווקא בליל הסדר יש חשיבות יתר להמשכיות המנהגים המשפחתיים (כל זמן שאינם מנהגי שטות או איסורים), כדי לחזק את שלשלת המסורת מדור לדור – מזמן יציאת מצרים עד ימינו, אל העתיד ועת ביאת משיח צדקנו.

שאלה: מה עושים עם כוסו של אליהו הנביא בסוף הסדר?

תשובה:

יש שני טעמים למנהג למזוג כוס יין מיוחדת, "כוסו של אליהו הנביא", לפני שפותחים את הדלת ל"שפוך חמתך". הטעם הראשון הוא, כמו שמופיע במשנה ברורה (סימן תפ, ס"ק י): "נוהגים באלו מדינות למזוג כוס אחד יותר מהמסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא, לרמוז שאנו מאמינים שכשם שגאלנו השם יתברך ממצרים, הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו לבשרנו". ולפי מנהג זה יש משפחות שאומרות "ברוך הבא" ותפילות מיוחדות על הגאולה השלמה, בשלב הזה של הסדר.
הטעם השני הוא שארבע הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה – "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי". יש מחלוקת בגמרא ובראשונים האם יש לשתות בליל הסדר כוס חמישית או לא. יש אומרים שצריך כוס חמישית כנגד לשון הגאולה הנוספת שנמצאת בפסוקים, והיא "והבאתי אתכם אל הארץ". ולמרות שישנם אנשים ששותים את הכוס הזאת, במיוחד בדורות אלו שזכינו לחזור לארץ ישראל (הרב מ. כשר זצ"ל), המנהג הרווח הוא לא לשתותה (אבל לפי דעה זו, הנה יש תשובה לשאלתנו "מה עושים עם כוסו של אליהו"? שותים אותה בתור הכוס החמישית!). כאמור, המנהג הנפוץ הוא לשתות רק ארבע כוסות, והחמישית נשארת בגדר של ספק. לכן אנו מוזגים אותה מבלי לשתותה, ואומרים שיבוא אליהו ואז נדע את הדין אם צריכים לשתותה או לא. ולכן קוראים לזה "כוסו של אליהו". לא מפני שאנו מוזגים לאליהו כוס יין, אלא מפני שאנו מחכים עד שיבוא אליהו ויתרץ לנו את ההלכה אם לשתותה או לא – כמו שאומרים שאותיות תיק"ו שבגמרא רומזים על "ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'אבעיות" (וכך מסבירים בשם הגר"א).
בכל מקרה, לרוב בני ישראל שלא שותים את כוס חמישית, מה עושים איתה בסוף ליל הסדר? יש שנוהגים למלא אותה לפני "שפוך חמתך", ואחר האמירה, מוזגים קצת ממנה לכוסות של כל אחד ואחד (ומוסיפים עוד יין למלא כל כוס), עבור הכוס רביעית. לפי מנהג זה, כוסו של אליהו לא נשארת מלאה עד סוף הסדר, אלא היא משמשת לשתיית הכוס הרביעית של כל המסובים. ויש נוהגים להוסיף אותה לתוך הכוס הרביעית של כולם בזמן שתיית הכוס הרביעית עצמה (ע' פסקי תשובות ת"פ).
אבל המנהג הרווח הוא לא לשתות מכוסו של אליהו בליל פסח. ובכל זאת, לא ראוי לשפוך אותה לכיור, גם מפני בזיון דבר ששימש למצווה, וגם מפני בל תשחית (במיוחד שנוהגים להשתמש בכוס גדולה ויפה לכוסו של אליהו, שמכילה הרבה יין). לכן יש שמכסים אותה בסוף הסדר ומשתמשים בה למחרת לקידוש הבוקר (מנהג חתם סופר). אם עושים כך, צריך להקפיד לכסותה, שהרי אסור לקדש על יין שהיה מגולה. ויש שנוהגים להחזירה לבקבוק בסוף הסדר (מנהג חב"ד).
שנזכה לצאת לחרות גמורה, ושיבוא אליהו הנביא ויבשר לנו על הגאולה השלמה.

שאלה: אנו גרים בישוב, ובעלי מאוד רוצה להיות בחג השבועות בישיבה בה למד בירושלים. שם הוא ילמד כל הלילה, וילך ביחד עם הישיבה לכותל להתפלל בנץ. אין אפשרות למצוא לי ולילדינו מקום שם, והוא רוצה להשאיר אותנו בבית. האם זה מותר?

תשובה:

הגמרא מספרת על רב אלעאי שהלך מביתו ללוד לקבל פני רבו ברגל. רבו, ר' אליעזר, נתן לו תוכחה, ואמר לו "אלעאי, אינך משובתי הרגל!" הרי יש פסוק (דברים יד) "ושמחת אתה וביתך", שמתכוון להגיד שהבעל צריך להיות בבית ביחד עם המשפחה בחג. וכן אמר "משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל". ולפי דעתו החובה לקבל פני רבו ברגל היא דווקא אם הולך וחוזר באותו יום. אין זה ברור אם ההלכה היא כדעת ר' אליעזר או לא – הרמב"ם פסק שיש מצווה לקבל פני רבו, אבל לא הגביל את זה בצורך לחזור הביתה באותו יום. ויש שהבינו שלכן פסק שאין הלכה כר' אליעזר בזה. אבל יש שחלקו ואמרו שלמרות שהרמב"ם לא כתב דין זה, הוא גם סובר כך. לכן יש מקום להסתפק אם מותר לאדם לעזוב את משפחתו בחג עבור מצווה או לא. ומפני שיש ספק חיוב להיות בבית, לא נתיר לו ללכת אלא אם כן יש צד לומר שירוויח מצוה יותר גדולה.
איזו מצוות יזכה בעלך לעשות בירושלים שלא יכול לקיימן בישוב?
אולי מצוות קבלת פני רבו, ראש הישיבה שלו? אבל יש בזה מחלוקת אם יש היום מצווה לקבל פני רבו ברגל, כשאין היום בית מקדש ואין אנו יכולים לעלות להקביל פני השכינה, וקבלת פני רבו דומה לקבלת פני השכינה (נודע ביהודה). וכן השולחן ערוך לא מובא דין זה בכלל. ומכל מקום, יש אומרים שגם אם אין חיוב בדבר, יש בזה מצווה (פסקי תשובות תקכט, יב). ולא ברור שמותר לעזוב ספק חיוב (להיות בבית) עבור ספק מצווה, שאינה חיוב (מ"מ יש מקילים בזה ומתירים ללכת לקבל פני רבו בחג מחוץ לעירו, ויש להם על מה לסמוך – עיין בשו"ת שבט סופר או"ח יז).
אולי מצוות עלייה לרגל? למרות שיש מקור במדרש שכן שייכת עלייה לירושלים גם אחרי חורבן הבית, וגם נהגו רבבות במשך כל הדורות, אין זה חיוב או קיום מצווה ממש.
אולי מצוות שמחת החג? בישיבתו, בעלך מצפה שהוא יוכל לקיים מצוות שמחת החג שלו ביתר שאת – לימוד יותר טוב, תפילות חזקות, אווירה קדושה. ודאי שיש מצוות שמחת חג, ויש מקום לומר שקיום מצווה זו יכריע את ספק החיוב להישאר בבית.
אך מצד שני, נראה ברור שיש לבעלך חיוב גמור לשמח אותך, וזה מצווה מן התורה, כמו שפוסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקכט, ב) "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן? וכו'"(מכאן משמע שלא די שיהיה האדם שמח אלא מוטל עליו לשמח את בני ביתו),אם כן משמע שיש לו חיוב לשמח אותם. ובמשנה ברורה (שם) "והוא מצוות עשה מן התורה דכתיב ושמחת בחגך ונוהגת גם בנשים". לכן, אם את מוותרת לו בשמחה, וגם בלעדיו יהיה לך חג שמח מאוד, הרי הוא לא מבטל את חיובו לשמח אותך. אבל אם את מרגישה ששמחת החג שלך תלויה בזה שבעלך יהיה בבית, יש לו להישאר בבית מצד חיובו לשמח אשתו ובני ביתו ברגל.
לסיכום – מפני שיש ספק בדין אם ההלכה היא שחייב אדם להישאר בבית עם אשתו ומשפחתו בחג או לו, אין לו לעזוב את הבית אלא אם כן יקיים שני תנאים. ראשון, שאשתו מסכימה לזה בלב שלם, וזה אינו גורע משמחת החג שלה. שנית, שהוא הולך לקיים מצווה שאי אפשר לו בבית, שהרי יש כאן ספק חיוב להיות בבית, ולקיים "ושמחת אתה וביתך".

שאלה: קניתי משקפיים חדשים. האם אני יכול לברך שהחיינו? מצד אחד אני מאוד שמח שעכשיו אני רואה הכל ממש ברור ובהיר, וגם אני נראה יותר טוב (המשקפיים יקרים, וממש מתאימים לי). אבל מצד שני, אני לובש אותן רק מפני חולשת העיניים שלי, והלוואי שלא הייתי צריך אותן בכלל, הרי זה מעצבן להרכיב משקפיים.

תשובה:

הקונה כלים חדשים מברך עליהם שהחיינו (שו"ע או"ח רכג, ג). לפי גודל השמחה שיש לאדם יש למדוד את חיובו לברך. לכן העני ששמח יברך במה שראוי לו, והעשיר במה שראוי לו. על פי זה, היום שאנו חיים בשפע, ברוך ה', על רוב הקניות שלנו לא נוהגים לברך שהחיינו. אבל על קניית דבר חשוב ומשמח, יש לנהוג לברך (למרות שיש פוסקים שאומרים שהיום בכלל לא מברכים על כלים או תכשיטים, ורק על בגדים חשובים – עיקר הדין הוא כדברי הגמרא והשולחן ערוך שיש אכן לברך על כל קניין חשוב שמשמח את האדם).

אבל בקניית משקפיים יש מקום לדון – הרי למרות שאתה מאוד שמח בהן, והן קניין חשוב שעולה הרבה כסף, מצד שני עצם הצורך בהן הוא דבר עצוב. מה הדין כשיש לנו שתי הרגשות מתנגדות? מצאנו בהלכה שמי ששחט בפעם הראשונה, מברך שהחיינו על הכיסוי, אבל לא על השחיטה, משום שמזיק לבריה (שו"ע יו"ד כח, ב). מכאן משמע שאין לברך על דבר שיש בו גם צד של צער. אבל מצד שני מצאנו שאדם שמת אביו, יש לו לברך גם "ברוך דיין אמת" על מיתת אביו, וגם "שהחיינו", על ירושת כספו. ויש עוד מקורות שקובעים שלפעמים כן מברכים למרות שיש גם עצב, ולפעמים לא מברכים מפני העצב.

יש מיישבים את המקורות האלו על פי היסוד הבא – כאשר אפשר להפריד את שתי ההרגשות, יש לברך, אבל אם ההרגשות מורכבות על אותו דבר עצמו, אין לברך. לכן, השחיטה היא גם מצוה, אבל גם מזיקה לבריות העולם, ואותה פעולה כוללת את שני האלמנטים, ולכן פסקו לא לברך. אבל במיתת אביו, המיתה גורמת צער, והירושה, שהיא דבר אחר מן המוות, גורמת שמחה (ע' שו"ת באר משה, ח"ה, סז). לפי זה, יש פוסקים שהכריעו שיש לברך על קניית אקדח, שזה דבר המשמח שנותן לאדם להגן על עצמו, וזה בנפרד מעצם הצער שיש בשימושו של דבר המקצר חיי אדם (הרב אבינר שליט"א, ב"כחיצים ביד גיבור", ח"א). [אבל יש שחולקים (שם – הרב רונצקי שליט"א, מחבר השו"ת) מפני שעצם האקדח הוא דבר שאינו מוסיף שמחה].

לפי זה, יש מקום לומר שיש לברך שהחיינו על המשקפיים, כמו שפסק בבאר משה (שם) לברך על שיניים תותבות. אבל מכל מקום אינו ברור – שהרי בעניין השיניים התותבות, עצם שימושן אינו כולל שום צער, להיפך, נעלם מהמרכיב אותו הצער שהיה לו על אובדן שיניו, והוא מתמלא שמחה על היכולת החדשה שלו לנגוס את מאכליו כמו מקודם, ולפעמים אפילו יותר טוב. אבל במשקפיים, כל זמן שבן האדם מרכיבם, למרות שהוא שמח שכרגע רואה יותר טוב מאשר בלעדיהן, עדיין יש הרגשת צער על הצורך להרכיב משקפיים בכלל, והרגשת ה"פחיתות" שיש בלבישת משקפיים לעומת אדם שרואה יפה בלעדיהן. ראייה לדבר – המספר הגדול של אנשים שמשלמים הרבה כדי לעשות ניתוח לייזר על מנת להיפטר ממשקפיים לגמרי.

לכן, מפני שיש עדיין ספק בעניין, אין לברך (במיוחד שיש אומרים שאין נוהגים לברך שהחיינו על קניית חפצים היום, ע' לעיל).

למרות זאת, ודאי יש להודות לה' על המשקפיים החדשים. לפיכך יש עצה אחרת. השולחן ערוך (שם, ד) פוסק לברך "מלביש ערומים" על בגדים חדשים, ומעירים האחרונים שיש ללבוש את הבגד החדש בבוקר ולהתכוון לצאת ידי חובה בברכה זו בברכת השחר. וכן על כובע, "עוטר ישראל בתפארה", ועל חגורה "אוזר ישראל בגבורה". עצתי היא, שבבוקר הראשון אחרי קניית המשקפיים החדשים, יש לכוון במיוחד להודות לה' עליהן בברכת השחר, כשמברכים "ברוך אתה ה' … פוקח עיוורים".

שאלה: למה אומרים "לחיים" כששותים כוס של יין?

תשובה:

כבר בימי הגמרא היו נוהגים לומר "לחיים" בזמן השתייה. מסופר על רבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס שהביא אמר "יין וחיים לפה הרבנים" (ויש אפשרות שהוא התכוון להגיד "יין וחיים לפי דרכי הרבנים" – שבת סז ע"ב). אבל לא מוסבר שם למה אמר דווקא "חיים", חוץ מזה שזה סוג של ברכה (רש"י שם).
הסבר לאמירת "לחיים" נמצא כבר במדרש תנחומא. שם מסופר שכשבית הדין היה חוקר עדים בדיני נפשות, היו שואלים אותם "סברי מרנן?" זאת אומרת "איך אתם סוברים, האם הוא חייב מיתה או לא?", והעדים היו עונים או "לחיים" או "למיתה". ואם באמת בית הדין היה צריך להוציא להורג אדם, היו נותנים לו קודם כוס של יין חזק וטוב … ולכן, ממשיך המדרש, כשיש בידי שליח ציבור כוס של קידוש או הבדלה, הוא אומר "סברי מרנן" והקהל עונה "לחיים", כדי להגיד שהכוס הזאת תהיה לחיים ולברכה, ולא כמו הכוס של יין שמביאים לאלה שנהרגים (מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ב). או, בלשון ספר שיבולי הלקט, "והן עונין לו 'לחיים', כלומר שתה בלב טוב כי יין זה יין של חיים הוא".
באופן דומה, יש שמסבירים שהגמרא (סנהדרין ע ע"א) אומרת שלא נברא יין אלא לנחם אבלים – ולכן עונים "לחיים", להראות שלא תהיה שתייה זאת שתיית אבלים, חס ושלום (ב"ח ס"סי קעד).
יש עוד טעם שמופיע בדעת זקנים מבעלי התוספות (פרשת שמיני, על הפסוק "יין ושכר אל תשת וגו'"). הם מסבירים שלפי דעה אחת, עץ הדעת בגן עדן היה יין, ולכן "נהגו העולם כשמברך בציבור אומר 'סברי מרנן' והם עונים 'לחיים'", כנראה להפוך את הקלקול שיצא מעץ הדעת לברכה.
באותו עניין, יש האומרים שמפני שהיין גרם קללה לעולם בימי נוח, על כן אומרים "לחיים", שהיין הזה לא יזיק לנו כלום, רק שיהיה לחיים. והם משיבים "לחיים", זאת אומרת "הלואי שתהיה לך אותה שתיה לחיים ולא להזיק" (ב"ח שם).
נאמר בשם החתם סופר שהיה מקפיד לא לומר "לחיים טובים", מפני שזה בגימטריא "קללה", אלא סבר שיש לומר "לחיים ולברכה".
לסיום, יש מחלוקת מתי לומר "לחיים" בסתם שתיית יין (לא בזמן קידוש או הבדלה), האם יש לברך תחילה ולטעום מעט, ורק אחר כך להגיד "לחיים", שהרי כבוד שמים עדיף על כבוד בני אדם (פרי מגדים מש"ז קעד, יא), או האם עדיף לומר "לחיים" לפני הברכה והשתייה, מפני שגדול כבוד הבריות (א"ר קעד, יז). למעשה שתי הנהגות אלו מקובלות. לחיים, לחיים!

שאלה: אנחנו עומדים להתחתן עוד מעט – ואנו רוצים להתחתן עם טבעת נישואין יפה ומיוחדת. איזה טבעות מותרות?

תשובה:

מעיקר הדין אפשר להתחתן בכל דבר ששוויו פרוטה, ובמשניות כבר כתוב "התקדשי לי בתמרה זו" (קידושין ב ע"א). אם אדם רוצה לנהוג כך הוא יצטרך לעיין היטב בשולחן ערוך (אה"ע ס' לא) לגבי הרבה פרטים – ואתן דוגמה אחת. אדם הרוצה לקדש אשה ב"במבה", שיאמר לה "התקדשי לי ב'במבות' אלו", ויתחיל לתת לה במבה אחר במבה, שהרי יצטרך לתת לה כמה וכמה פריטי במבה עד שיגיע לשווי פרוטה – מה הדין אם היא אוכלת כל אחד מהם ברגע קבלתו, מבלי להמתין עד שתקבל סכום במבה השווה לפרוטה? האם אחרי קבלת כל הבמבה הם נשואים, למרות שהיא כבר אכלה את הראשונות? (עיין שם בסעיף ו).
אבל כל זה לא מעשי, שהרי כבר כתב השולחן ערוך (שם, כז, א) "נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזוהר". הגר"א שם מפנה לתיקוני זוהר (תקונא חמישאה [דף יט ע"א]), שמזכיר שמקדשים בטבעת מפני שרומזת על האות מ"ם סופית, כי אות זו מרמזת לדברים אחרים בחכמת הנסתר. ויש שנתנו טעמים יותר פשוטים, כמו התשב"ץ (ס' תסה) שכותב שהגימטריה של "טבעת" שווה לזו של "קידושין" (פחות אחד, מה שמקובל בכללי הגימטריה). יש שכתבו טעם אחר, שכמו שהטבעת עגולה ואין לה קץ וסוף כך הברית בין האיש לאשה היא ברית עולם שאין לה סוף. או אפשר שהטעם הוא לפי שהבעל מקיף את האשה כטבעת והיא חוסה תחת כנפיו, והוא סוכך עליה לשומרה מכל דבר רע (ע' ילקוט יוסף, שובע שמחות, א, ז, יד). ובספר החינוך (מצוה תקנב) כתוב "נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת".  לכן אין לשנות מנהג ישראל, שיש לו טעמים מן הנגלה ומן הנסתר, ויש לקדש אך ורק בטבעת. במיוחד בימינו שסימן טבעת הנישואין אצל אשה (ובכמה מקומות גם אצל האיש) הוא גדר לצניעות, שמראה שהיא נשואה.
אין לקדש בטבעת שיש לה אבן-טובה (שו"ע שם לא, ב), מפני שדבר שאין בקיאים בשוּמתו אפשר לטעות בערכו במידה רבה, וזה יכול להיות מקח טעות מצד הכלה, שתחשוב שהיא מתקדשת בדבר ששווה הרבה יותר מערכו האמיתי. לכן יש לתת טבעת עשויה מכסף או זהב לבד, בלי שום תוספות, ויש מדקדקים שתהיה זהב טהור או כסף טהור. לגבי מה עדיף – כסף או זהב, יש מנהגים שונים בין הקהילות (לדוגמה: בחב"ד משתמשים בזהב, בבן איש חי כתוב כסף), אבל מצד ההלכה אין הבדל.
יש שכתבו שלא תהיה חרוטה על הטבעת שום חריטה, כדי שלא תחשוב שהיא מתקדשת בשוויה של החריטה, שהיא פחות משווה פרוטה. אבל מצד שני יש פוסקים שכתבו שאין איסור בחריטה בכלל, והבן איש חי כתוב שהיה מנהג דווקא לחרות על הטבעת את האות ה"א (שיש לזה משמעות בחכמת הנסתר). נראה ברור שמה שעושים בהרבה טבעות היום, שחורטים קווים פשוטים, או סתם שפשופים כדי שהכסף יתנוצץ, אינו נחשב לחריטה כלל – וכל המחמירים מדברים על חריטה של אותיות או תמונות דוקא.
צורת הטבעת יכולה להיות רגילה ועגולה, אבל היא יכולה להיות גם בכל צורה אחרת. ואפילו כתבו אנשי הקבלה שיש עניין שהטבעת תהיה עגולה מבפנים (סביב לאצבע) אבל מרובעת מבחוץ, שזה "לסימן טוב ולמזל טוב, שלא יהיו שני הפכים חלילה, אלא יולידו זה מזה וזו מזו בהתחברות ויחוד כשר וקדוש בקדושה ובטהרה". (ספר טעמי המנהגים, לרב א"י שפרלינג, ע' תיב).
לכן אתם יכולים לעצב כל סגנון של טבעת שתרצו מכסף או זהב, רק שלא יהיו בתוכה אבני-חן, (ובעניין החריטה זה עומד במחלוקת – אבל בודאי מותר לכל הדעות לחרוט עליו אחרי הנישואין כל מה שרוצים). עצתי היא שאם אתם עומדים לעשות טבעת קצת לא רגילה, כדאי להראות אותו לרב מסדר הקידושין לפני החופה, כדי להימנע מדיון הלכתי (ואולי מביך) תחת החופה. – מזל טוב!

שאלה: אני עומד להתחתן עוד מעט, ושאלתי היא בעניין הצום של חתן וכלה. החופה תהיה בסביבות שקיעת החמה, ובדרך כלל אני מרגיש רע מאוד בסוף צום – כאב ראש, עייפות, וכו'. גם כלתי קצת בלחץ בגלל זה. האם באמת חייבים לצום?

תשובה:

מנהג זה מוזכר כבר בדברי הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סא, א): "ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן". ויש כמה טעמים לזה – ביום הנישואין נמחלים עוונותיו של אדם, וזה כמו יום כיפור של הזוג; וגם שלא יהיו שיכורים בשעת החופה; לבטל כל ריב בעת החתונה. יש שכתבו עוד כמה טעמים אבל אלו הטעמים העיקריים.
יש קהילות שבכלל לא קיבלו עניין זה של התענית. והרב עובדיה יוסף שליט"א פוסק שאין לספרדים לצום ביום החתונה, במיוחד בדורות אלו שיש יותר חולשה בעולם, אלא הוא ממליץ לעסוק בתורה באותו יום. (שו"ת יביע אומר חלק ג – אה"ע סימן ט).
גם לאשכנזים יש ימים שאין צמים בהם – והדעה המקילה ביותר בזה היא שבכל תאריך שלא אומרים בו תחנון, אין לצום (עיין משנה ברורה תקעג ס"ק ז), ובוודאי המקל כשיטה זו לא הפסיד. וגם יש מקום להקל לאכול אחרי צאת הכוכבים, גם אם החופה תערך יותר מאוחר בלילה, וכן נוהגים לאכול מיד אחרי החופה גם אם נערכת באמצע היום.
אבל לעצם השאלה – האם אפשר להקל לאשכנזים בימים שנוהגים שהזוג כן צמים, במקום שזה קשה? יש פוסקים שהקילו בזה ש"אם קשה עליהם התענית מאד לא יתענו" (ערוך השלחן אה"ע סא, כא). ונראה שאין כוונתו לאדם שיהיה חולה בגלל הצום, זאת אומרת שיצטרך לשכב או יכאב לו כל גופו – שבמצב כזה אין אדם צריך לצום בכל הצומות הקלים (י"ז בתמוז, עשרה בטבת וכו'). אלא, מפני שאין התענית של חתן וכלה מוזכרת בגמרא, וגם לא התקבלה בכל ישראל, יש מקום להקל בה יותר, גם אם הצום הוא רק ברמה של "קשה מאוד". ובמיוחד יש לשקול שלא תהיה חומרה שבאה לידי קולא – שאם יחמירו על עצמם בזה, הם יכולים לבוא לידי מיעוט שמחה ביום חופתם (עיין בשו"ת יביע אומר שם). ויש להוסיף שיש עוד תעניות שכבר נהגו להקל בהן, כמו תעניות בה"ב אחרי סוכות ופסח, שלמרות שהרמ"א פוסק ש"באשכנז וצרפת נהגו להתענות, ועושין אותו כמו תענית צבור" (שו"ע או"ח תצב, א), מכל מקום היום כמעט ואין נוהגים כך. וכן בתענית בכורות לפני פסח, נוהגים כמעט הכל לסדר "סיום" כדי להפטר מתענית זו. מתוך כך נראה לומר שבאופן כללי מקילים יותר בעניין התעניות היום מאשר פעם.
לכן, למרות שאין לזלזל בתענית זו, יש מקום להקל לאלו שיהיה קשה להם – ובמיוחד לכלות, שהרי בהרבה מן המקורות מוזכר צום זה רק לגבי החתן, וכן מעיד הבן איש חי שבמקומו הכלות לא צמו, למרות דברי הרמ"א שגם הכלה צריכה לצום. ואם הצום יגרום לזוג לא לשמוח בחופתן, ולא לרקוד ולהשתתף במצוה גדולה של שמחת חתן וכלה (שוודאי מצוה זו כוללת את החתן והכלה עצמם!), יש להם לאכול ולשתות (ואם יכולים לצום בקלות עד חצות, ולהתפלל מנחה עם אמירת "עננו", ורק אז לשבור את הצום, וודאי יש ערך בזה). אבל בכל זאת "יזהרו שלא ישתו ממשקים המשכרים ולא ירדפו באותו יום אחרי מותרות מאכל ומשתה" (ערה"ש שם ובית שמואל אה"ע שם).
עצתי היא, שאם ברור לכם שאתם לא תצומו, יש לפדות את הצום על ידי נתינת כסף לצדקה. הרי בכל זאת יש מנהג יפה לתת צדקה לעניים ביום החופה. תחשבו עבור כמה כסף הייתם מוכנים לצום בסתם יום (150 שקלים – 200 ?) ותנו סכום זה לכל צדקה שקרובה לליבכם – ובמיוחד לגמ"ח הכנסת כלות. מזל טוב!

שאלה: בס"ד התחתנתי לא מזמן. שמעתי שיש סגולה לשלם לשדכנית דמי שדכנות, ושאלתי היא במקרה שלי למי לשלם? אני מצאתי את אשתי דרך אתר שידוכין באינטרנט. אמא שלי הכניסה את הנתונים שלי (מבלי שבקשתי זאת), וחברה של אשתי הכניסה את הנתונים שלה, ובאותו זמן בדקה את רשימת הרווקים באתר, מצאה אותי, ואחרי שביררה אצל אמי, נפגשנו וכו'… האם לשלם לאמא, או לחברה של אשתי?

תשובה:

מזל טוב! קודם כל יש לתקן את שאלתך – דמי שדכנות אינם רק בגדר של "סגולה", אלא זה דין גמור. וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט קפה, י) שהשדכן יש לו דין הלכתי של עובד שחייבים לשלם לו עבור עבודתו. וזה אפילו כשהשדכן פעל מיוזמתו ולא ביקשו ממנו לעסוק בזה. רק במקרה שהודיע מראש שאינו רוצה בתשלום, ושעושה השידוך בחינם, לא חייבים מן הדין לשלם לו. ואפילו במקרה כזה, אם הודיע כך רק לצד אחד ולא לצד השני, הצד השני עדיין חייב לשלם. לכן ברור שבמקרה שלך יש חיוב גמור לשלם עבור העבודה שהשקיעו בשידוך שלך, והשאלה היא רק מי משלם, כמה לשלם, ולמי לשלם?
למרות שהשדכן פעל לטובת הזוג הצעיר, ומן הדין הם בעצמם חייבים לשלם (וכן פסק האבני נזר חו"מ לו), ברוב המקרים ההורים משלמים. ויש שכתבו שאם הזוג עדיין גרים בבית וחיים מכספי ההורים, זה כעין תנאי מראש שההורים משלמים. חצי הסכום ישולם על ידי צד החתן וחצי על ידי צד הכלה. הסכום, אם לא מוסכם מראש על ידי השדכן, תלוי במנהג המקום. שמעתי שהוא כ-5000 שקלים מכל צד, אבל יש לברר אצל שדכנים בציבור שלך כמה הם לוקחים עבור עבודתם (ואם זה נראה יקר בעיניך – תחשוב על המשפט שאמרת אין-סוף פעמים בשנים שחיפשת את אשתך – "הייתי משלם כל כספי / הון עתק / מיליון דולר וכו' רק למצוא את האישה המתאימה לי"!).
למי לשלם? אם עסקו בשידוך יותר מאדם אחד, יש לחלק את התשלום בין כל העוסקים בו. אבל הורי הזוג אינם נחשבים "שדכנים" בענין זה שצריך לשלם להם, ואפילו אם הם עסקו בדבר הרבה, הם אינם מורידים את הסכום שמגיע לשדכן שגם עסק בשידוך – לכן ברור שאין לשלם לאמך (לפרטים בהלכות אלו עיין בספר "נישואין כהלכתם" של הרב בנימין אדלר, פרק ד). והיה נראה שכל הכסף מגיע לחברה של אשתך, אלא שיש לעיין בדבר, שהרי היא השתמשה בשירותי האתר באינטרנט.
מקימי האתר טורחים הרבה בשירות זה – טרחה של זמן, מאמץ, ולא פחות בהוצאות כספיות (שמעתי על אתר שידוכים אחד שהקמתו עלתה כ-60,000 שקלים, וכל פעם שמשפצים אותו עוד אלפים). וברור שהם גם צד בשידוך, שלולי האתר שלהם לא היה בכלל אפשרות לבדוק כל כך הרבה אפשרויות, ולמצוא את המתאימה. לכן, נראה לי שיש להם דין של שדכן נוסף, שמחלקים את דמי השדכנות איתם. ולכן בכל שידוך כזה, שנעשה על ידי האינטרנט, יש להחשיב כמה גורמים (חוץ מההורים והזוג עצמם) מעורבים – זה שהעלה נתוני הבת, נתוני הבחור, זה שחיפש והציע את השידוך – וגם בעלי האתר עצמם, ולחלק את דמי השדכנות בין כולם.
ושמא נאמר שהאתרים האלו מפרסמים שזה בחינם? מסתבר שהכוונה היא שהכניסה והשימוש באתר הם בחינם (כמו אצל הרבה שדכנים שלא עולה כסף בכלל להירשם אצלם) ורק משלמים אם השידוך מצליח. כל עוד אין הצהרה מפורשת שלא משלמים דמי שדכנות לאתר בכלל, יש לשלם עבור התעסקותם בשידוך בתור אחד השדכנים, כמו שכתבנו.

שאלה: אחי הגדול בן 24 ואני בן 22 ברוך השם, שנינו מצאנו שידוך ואנו בדרך לחתונה. בעניין קביעת תאריך לחתונה יוצא שאני אמור להתחתן כמה חודשים לפניו, אך הורי טוענים שעדיף שהגדול יתחתן תחילה. האם יש ממש בטענה כזו?

תשובה:

הגמרא (ב"ב קכ) דנה בשינוי סדר השמות של בנות צלפחד ואומרת שבמקום אחד מנאן הכתוב לפי סדר לידתן, ומקום אחר לפי חכמתן, וזה מתאים לשיטת רבי אמי, "דא"ר אמי: בישיבה הלך אחר חכמה, במסיבה הלך אחר זקנה". מה פירוש "ישיבה" ו"מסיבה"? הרשב"ם (שם) מסביר ש"ישיבה" היא ישיבה של תורה, כמו שבזמן בנות צלפחד עמדו לדין תורה לפני משה, שבזה עוסק הפסוק בדברים בפרק כז. ו"מסיבה" היא של משתה וכן לנישואין – שהרי הפסוק בפרק לו עוסק בענין נישואים – "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים". הרשב"ם אף מביא חיזוק לשיטה זו שיש להתחתן לפי סדר הגיל מדברי לבן: "ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (בראשית פרק כט פסוק כו). למרות שהשולחן ערוך לא הביא פסק זה, דברים אלו כן מופיעים להלכה בדברי הרא"ש (קידושין א, נד), הב"ח (יו"ד רמ"ד), הט"ז (יו"ד ר"ח,א) והש"ך (יו"ד רמד, יג), ועוד פוסקים. ופסקו שזה שייך לכל הילדים, בנים ובנות שכולם יינשאו לפי סדר לידתם. אך אפילו לשיטה זו, יש להקל בכמה מקרים, אם הבכיר מסכים, או שהצעיר כבר הגיע לפרקו, ומגדירים את זה כגיל 20-22. וכן יש להקל בכל מקום שיש צורך "קצת" (ספר הנשואין כהלכתם). ונראה לי שבציבור שלנו היום, כל מקרה של דחיית החתונה על מנת להמתין לאח/ות הגדול/ה יכניסו את הא/חות למצב של צורך ממש (שמא יצא מזה תקלה), ולא רק צורך "קצת". ואף שעל עצם ההלכה יש שחלקו לגמרי, כפי שמובא בשו"ת אגרות משה (חלק אה"ע ב סימן א), מכל מקום בנידון דידן הוא מסביר שכל האיסור הוא רק "בשעומדין שני האחים לעשות נישואין, שכבר נשתדכו שניהם, והנידון הוא רק לענין כבוד איזה נישואין יעשו תחלה, שמחדשין שיעשו נישואי הגדול תחלה אף שהקטן גדול בחכמה. אבל באם הגדול אין לו עדיין אשה לישאנה, אף שהגדול הוא גם ת"ח גדול ממנו, (הקטן) אינו צריך לחכות עד שישיג הגדול אשה, שאף איש פשוט אין לו לבטל מצותו בשביל ת"ח … ובנות צלפחד נזדמנו לכולן למי להנשא בזמן אחד, ולכן השיאו אותן לפי גדולתן, שבמסיבה הלך אחר זקנה". ולכן, ברור שאם הבן הצעיר כבר מצא את בת זוגו, אין לדחות את החתונה כדי להמתין עד שהגדול ימצא. וגם אין להמנע מלחפש שידוך במקרה שהאח או האחות הגדול/ה אינם מחפשים או אינם מצליחים למצוא. ובכל מקרה יש להתחשב ברגשות של האח/ות הגדול/ה ולמצוא את הדרך הכי נימוסית להודיע על אירוסים של הקטן, אם קיים חשש שהם עלולים להיפגע מזה. ולכן נראה שבמקרה שלך ששניכם מתחתנים בסמיכות,יש להתחשב בעניין זה ולהשתדל לתת לגדול להקדים, אלא אם כן זמן ההמתנה מרובה (כגון כמה חודשים).

שאלה: יש לי בת דודה בחו"ל שגדלה כמעט בלי כל קשר ליהדות. עכשיו היא עומדת להתחתן עם גוי, ואפילו שלחה לנו הזמנה. ברור לי שהיא (וכל משפחתה שם) כל כך רחוקים מתורה ומצוות עד שאין סיכוי שהם יבינו את התוכחה שלנו. אם נתעקש, תהא מחלוקת גדולה במשפחה, והקשר שלנו איתם ייכרת לגמרי. מצד שני, בודאי שלא אלך ל"חתונה" שכזו. שאלתי היא, איך עלי למסור לה את זה, ואיך להתייחס אליה?

תשובה:

שאלה מסובכת שאלת (אוי לנו שיש מציאות שכזו)! לכן ברור שבכל מקרה כזה התשובה תלויה בהרבה גורמים, ואני אוכל לענות רק בקווים כללים.
ראשית כל, ברור שאי אפשר לחזק, לעודד, או אפילו להראות סימני הסכמה למעשה כל כך חמור. כמו שכתוב "שאין מחזקין ידי עוברי עבירה" (משנה מסכת שביעית פרק ה, ט). לכן אין לומר לה מזל טוב (ח"ו) או לשלוח מתנה וכדומה. אבל מצד שני, אם זה ברור, כמו שכתבת, שלא שייך להוכיח אותה, ואין שום ספק שהיא לא תקשיב, אך יש לשקול היטב מה כן לומר. הרי יתכן שאתם הקשר היחיד שנשאר לה עם היהדות, ויש להיזהר מאוד שלא לנתקו, שהרי בדור הזה, יחד עם כל ההתבוללות, יש לא מעט מקרים של חוזרים בתשובה. ,כדי לחזור בתשובה צריך איזה מגע עם התורה, ואולי אתם תזכו להיות אותו מגע, (שאם לא אתם, המשפחה, אז מי?). לכן, צריך לזכור כלל אחד, והוא שהבת-דודה אינה אשמה במעשיה, אלא היא כתינוק שנשבה בין הגויים, ובכל מה שאפשר להוסיף לה איזה שהוא קשר עם עם ישראל, זה נחשב לה זכות גדולה. יש לזכור שלמרות שהיא עושה דבר מאוד דרסטי בזה שהיא מתחתנת עם גוי, היא עדיין יהודיה, וכן יהיו ילדיה. מפני זה, עם האיסור לחזק אותה בעבירתה, יש מצוה לחזק אותה בכל הקשור ליהדות. ויש לשקול תגובה שמתעלמת מן האיסור, ורק מחזק את הקשר, כדוגמה "אין לנו יכולת לבוא לחתונה שלך, אבל אנו תמיד מצפים לשמחתך, ומאחלים לך רק ברכות מן השמים". תשובה "פרווה" שכזו לא תגרום למחלוקת, אבל מצד שני היא מאוד אמיתית. בנוסף לזה, יש לעשות את כל מה שביכולתך באמת לקרב ולחזק אותה. אתן כמה דוגמות לדרכים שבהם אפשר לעשות זאת. ראשית, אפשר אחרי החתונה לשלוח מתנה "יהודית", כמו מזוזה או חנוכיה, עבור הבית החדש שלה, עם כרטיס ברכה "עבור ביתך החדש". הרי אין בזה חיזוק האיסור שהיא מתחתנת עם גוי, אלא חיזוק הבית שלה, שיהיה יהדותה נכרת בזאת. אפשר גם להזמין אותה לבקר בארץ. אם בסופו של דבר היא מגיעה עם הגוי, אין מה לעשות, ויש לנהוג בו בדרך ארץ, שהרי אם לא כן לא תצליחו לחבר אותה לעם ישראל בכלל. וגם זה לא נחשב כחיזוק עוברי עבירה, אלא קירוב יהודיה לתורה. ברור שכל זה רק במקרה שאין שום תקוה של הפרדה בינה ובין הגוי, כי היא ממש כל כך רחוקה עד שאין דרך אחרת לקרבה. אבל במקרה שיש אפשרות לעצור את האיסור, או שהתנגדות ברורה וגלויה יציל את שאר הקרובים שחושבים חס וחלילה ללכת בדרך זו של התבוללות, צריך לשקול דרכים אחרות. ובכל מקרה כדאי להתייעץ עם רב שמכיר את המשפחה מקרוב.

שאלה: לפעמים אני נוסע לירושלים וצריך ללון שם. אחותי הרווקה, גרה שם בדירה עם עוד שותפה. האם מותר לי לישון בחדר של אחותי (כשהיא גם נמצאת) או שמא יש בזה איסור יחוד?

תשובה:

כידוע אין איסור יחוד עם האחות, כל עוד שזה לא בקביעות. ולכן, כשההורים נוסעים מהבית לזמן קצר (פחות משלושים יום) מותר להישאר שם אח ואחות לבד. ואם כן, בשאלה שלך, אין בעיה מצד אחותך. אלא שיש לדון לגבי השותפה.
אסור לאדם אחד להתייחד עם שתי נשים. אבל כשנמצא שם "שומר" שמציל מייחוד, זה מותר. ויש לדון אם האחות, שאין בה איסור יחוד בעצמה, נחשבת כ"שומרת" לגבי האח. בזה נחלקו הפוסקים – יש שמתירים מפני שאדם מתבייש לעשות עברות לפני האחות (ע' אגרות משה אה"ע ד, סה, ח), ויש שאוסרים מפני שסוברים שהאחות תחפה על החטא של אחיה ח"ו, ולא תרצה לגלותו, ולכן האח לא יפחד מלעבור עבירה גם בידיעתה (דעת החיד"א ועוד, עיין ציץ אליעזר ח"ו, מ,יד).
בנוסף לספק הזה, יש להוסיף עוד ספק, לגבי יחוד בלילה. אומנם ביום מספיק שומר אחד, אבל בלילה צריך שני שומרים – אלא שדין זה נאמר על שומרים רגילים, כמו ילדים, שאינם מקפידים על עצם העבירה, ורק נחשבים לשומרים משום שהאדם מפחד פן יתגלה חטאו, או מתבייש לפניהם. אבל בשומר שמקפיד על עצם העבירה, כמו אישה ששומרת את בעלה, מספיק שומר אחד גם בלילה. (ולכן מותר לאורח לישון אצל זוג נשואים, מפני שבן הזוג נחשב לשומר שמועיל גם בלילה). ויש מקום לדון לגבי אחות, אפילו למתירים לעיל, אם בלילה צריך עוד שומר. (עיין ב"תורת היחוד" בהוצאה של "אוצר הפוסקים" פ"ח, כה) [והרוצה ללמוד הלכות יחוד מומלץ לו ספר זה, המסכם בדרך ברורה וקלה את כל הלכות יחוד].
ולכן, נראה להלכה שיש להחמיר במקרה שלך, שהרי יש שני ספקות לחומרא. ובשעת דחק גדול, אפשר להתיר, במיוחד אם נמצא עוד צדדי היתר לצרף – כמו אם היה שם עוד אישה, שהם ביחד ג' נשים (למרות שבלי האחות אסור לאיש אחת להתייחד בלילה עם ג' נשים); או אם יתן את מפתח הדירה לשכן ויבקש ממנו להיכנס מפעם לפעם באופן פתאומי. מכל מקום, מפני שדיני יחוד תלויים בהרבה פרטים קטנים, פנה לרב לברר כל מצב בפני עצמו.

שאלה: ידוע לי שאסור לשקר סתם – אבל שמעתי שמותר לשקר מפני השלום. אם כן, שאלתי היא האם מותר לי לשקר למרצה בקורס שבו אני לומד ולהמציא איזה תירוץ למה לא השלמתי את הנדרש לשיעור, כדי שהוא לא יכעס עלי. (למשל "קראו לי למילואים" או "הדוד שלי נפטר והייתי בהלוויה" וכו').

תשובה:

בגמרא למדו ש"מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (במסכת יבמות סה ע"ב). כראיה לזה, הגמרא מביאה כמה דוגמאות מהתנ"ך, שבהן "שינו" את האמת כדי להשיג את השלום. הקב"ה אמר לאברהם ששרה אמרה "ואני זקנתי" (למרות שהיא באמת אמרה שאדוני – אברהם – זקן), כי זה דבר שעלול היה לפגוע בו. וכן אחי יוסף אמרו אליו "אביך ציוה לפני מותו לאמר 'כה תאמרו ליוסף אנא שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך'" וגו' (בראשית נ, יז), ופירש רש"י: "יעקב לא ציוה, אלא הם שינו מפני דרכי שלום". ולכאורה נמצא כאן היתר "לשנות" כדי להשיג את השלום גם לתועלת האדם עצמו, כפי שעשו אחי יוסף לטובת עצמם. ובאמת נראה שמותר (ואפילו מצווה) לשנות מהאמת כדי לא לגרום למחלוקת וחוסר שלום אפילו כשמדובר בשלום בינו לבין אדם אחר, ולא רק בין אנשים אחרים.
אבל במקרה שלך, אין בכלל היתר, וזה מכמה טעמים: ראשית כל, תלמיד שלא הכין את העבודה שנדרשת ממנו, אין זאת שאלה של "דבר השלום". המורה לא יכעס באופן אישי על התלמיד, אלא אולי הוא יעמיד פנים של כעס כדי לזרז את התלמיד, אבל אין כאן באמת חוסר שלום. בין שתצליח בשיעור או תיכשל לגמרי, המרצה יאהב אותך ויהיה עדיין בשלום. מה שאתה רוצה להשיג בשקר שלך זה לא שלום, אלא מעמד של תלמיד מצוין (או לפחות שלא יחשבו שאתה עצלן). ולתועלת פרטית כזו ודאי אסור לשקר – על זה נאמר "ומדבר שקר תרחק"! הרי איסור שקר קיים גם כשאינו גורם נזק לזולת.
ויש בזה עוד איסור – גניבת דעת. הרי השולחן ערוך פוסק (חו"מ רכח,ו): "ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור". כל כוונתך היא לרמות את המורה שיחשוב טוב עליך, ובאמת לא מגיע לך – זו בדיוק גניבת דעת. מקורו של איסור זה נמצא בגמרא: "אמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים" (חולין צד ע"א). זה כולל אפילו מצבים שבהם אנו גורמים לאחרים לחשוב שעשינו משהו במיוחד עבורם, או שנעשה בעבורם, כאשר לא עשינו ולא התכוונו לעשות. למשל, לגרום לאורח לחשוב שפתחת בקבוק יין יקר במיוחד עבורו, בזמן שבאמת פתחת אותו לפני שהוא הגיע, בשביל מישהו אחר. קל וחומר שאסור לומר ממש בפה שקר גרידה על מנת לרמות אנשים שיחשבו טוב עליך.
ובמקרה שלך יש עוד איסור, והוא חשש לגניבת ממון. הרי בסוף הקורס, תקבל תעודה שמעידה שעמדת בדרישות המוסד ועברת את כל הבחינות וסיימת בהצלחה את כל העבודות. על סמך תעודה זו, תתקבל לעבודה בעתיד. אבל באמת לא עמדת בזה – לא גמרת את העבודות בזמן, או אולי לא עשית אותן בכלל. ואיך בכל זאת קיבלת תעודה? השקר שלך הקנה לך הארכת זמן או ויתור על הדרישות. התעודה מעידה שאתה אכן עמדת בדרישות (כולל עמידה בלחץ של זמן לבצע מטלות) ומתוך כך מעידה שתוכל לעמוד בדרישות דומות במהלך עבודתך בעתיד. אתה לא הצלחת להוכיח שאתה יכול לעשות את העבודה בתנאים הרגילים, וכל משרה שתקבל על סמך התעודה היא גניבת ממון של המעסיק, שחושב שמקבל אדם בעל רמת מקצועיות שאינה קיימת באמת (עיין שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב, סימן ל).
ובנוסף לזה, מה עם החילול השם שיכול להיות אם תתגלה האמת? אדם שומר תורה ומצוות מייצג את התורה בעולם, ומחויב להיות תמיד דוגמה למופת של ערכים ישרים ומוסר עליון.

שאלה: אני עצלן. תמיד הייתי כך – דחיתי עשיית שיעורי בית כמה שאפשר; קמתי באיחור; את הכל עשיתי בעצלנות. האם יש איסור הלכתי להיות עצלן? או האם זה רק עניין של מידות, ואין בזה איסור?

תשובה:

יש כמה רבדים לתשובה לשאלתך. נתחיל מהקל אל הכבד. קודם כל, אם לא תתקן את מידת העצלנות, אתה עלול לעבור על הרבה הלכות מפורשות בשולחן הערוך. כדוגמא, קריאת שמע בבוקר, שהיא מצוה מן התורה, חייבת להאמר לפני סוף שעה מסוימת, בערך באמצע הבוקר, ואם תתעצל לקום, לא תקיים את המצוה הזאת. כמו כן, לגבי מצוות ביעור חמץ, אם תאחר לנקות לפסח, אתה עלול לעבור על איסור חמץ. וכן אין סוף דוגמאות כאלו. לפי זה יש חיוב לתקן את מידת העצלנות בתור אמצעי לקיום ההלכה.

יתר על כך, נראה שיש הלכה שמחייבת תיקון מידה זו בעצמה. הרי השולחן ערוך מתחיל במילים "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". זאת אומרת שחייב היהודי להתגבר על מידת העצלנות. לא נפסק שצריך להתגבר כארי כדי להגיע בזמן לתפילה, או לכל מטרה אחרת, אלא זה יעד בפני עצמו. לכן זה לא רק אמצעי לקיום מצוות אחרות, אלא תכלית בפני עצמו.

בנוסף לזה, יש חיוב הלכתי לעבוד על תיקון כל המידות באופן תמידי. הרי הרמב"ם פסק בספר המצוות שלו "והמצוה השמינית היא שציונו להדמות בו יתעלה לפי יכולתנו, כמו שכתוב (דברים כח, ט) 'והלכת בדרכיו'" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ח). איך עלינו להדמות לה'? הרמב"ם ממשיך שם וכותב דברי חז"ל "מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה הייה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה הייה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה הייה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה הייה חסיד". הרבה ראשונים הסבירו דברי חז"ל אלו כמקור לחיוב לעשות הרבה מצוות בין אדם לחברו – לבקר חולים, לעזור לזולת וכו'. או שיש כאן צווי כללי לעשות את כל המצוות בדרך הכי מהודרת. אבל אם זה כוונת הרמב"ם, הרי אין הרמב"ם מונה בספר המצוות שלו ציוויים כלליים. אם כן מה כוונת הרמב"ם כאן? איזה קיום מצווה בדיוק הוא מוסיף לנו בזה שאינו כלול בכל שאר המצוות?

שאלה זו הופנתה לבנו של הרמב"ם (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם, ס' סג), ובתשובתו חידוש גדול. הוא כותב שיש כאן צווי מעל ומעבר לקיום המצוות בפועל. יש פה חיוב לתיקון המידות – להפוך את עצמנו להיות רחמנים, בעלי חסד וכו'. להדמות לה' לא רק במעשינו (קיום כל המצוות, שהן ודאי פעולות אלוקיות), אלא להדמות לה' בנפשנו, בנשמתנו. אם כן, משמעות מצווה זו היא לעבוד על מהות נפשנו. לתקן את המידות ממש. וכן נפסק בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן קנו סעיף ג) "מצות עשה מן התורה לילך בדרכי ה' שנאמר 'והלכת בדרכיו', וכך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון … וכן שאר כל המידות שיש באדם צריך להדמות עצמו בהן לבוראו ולמאוס ברע שבהם ולבחור בטוב. וכיצד? ירגיל אדם עצמו במידות טובות עד שיקבעו בו…".

מעבר לשלוש דרגות אלו שכלולות בהלכה זו – (א) תיקון המידות כאמצעי לקיום מצוות; (ב) קיום דברי השולחן ערוך עצמו; (ג) קיום הפסוק 'והלכת בדרכיו' – יש לדעת שעצם שאלתך צריכה בירור. תפיסת עולם שמתרכזת אך ורק בקיום הלכות, ומתייחסת לתיקון המידות כדבר צדדי שאפשר לוותר עליו, ואינה רואה בזה חלק מהותי של החיים ועבודת השם, אינה שלמה. ולכן אמליץ לך ללמוד את הספר "מסילת ישרים", ששם נמצא הרבה על תיקון מידת העצלנות, ועבודת ה"זריזות", ומקומו של תיקון המידות בכלל.

שאלה: בקיץ אנו נוסעים לצפון, ובכל צומת עומדים חבר'ה עם תיקים גדולים שרוצים טרמפים. האם יש חיוב לקחת אותם?

תשובה:

יש מחלוקת מעניינת בהגדרת חיוב "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה). מצוה זו מחייבת אותנו לעזור לאדם שבהמתו רובצת תחת משא כבד. חיוב זה אינו "סתם" מעשה טוב, אלא חיוב מן התורה ממש (ע' שו"ע ח"מ ס' ער"ב). האם יש מצוה כזו גם לעזור לאדם שרובץ תחת משאו (= תיק גב)? שאם כן, יהיה לנו חיוב מן התורה לעצור לתת טרמפ לאלו שיש להם תיקים כבדים, וסובלים ללכת לדרכם.
בזה נחלקו הרשב"א והרדב"ז. הרשב"א (שו"ת, חלק א, רנב, רנז. רבי שלמה בן אדרת) סבר שיש קל וחומר לעזור לבן אדם. הרי אם המצווה היא משום צער בעל חיים, כל שכן שיש לחוש לצער בני אדם. ואם הטעם הוא משום חסרון כיס, שיהרוס את הבהמה ויגרום לו הפסד כספי, כל שכן חסרון גוף שהוא יותר חמור.
אבל הרדב"ז (חלק ב, תשכח) חולק על הרשב"א. הוא סובר שאין מקום לומר שיש קל וחומר מבהמה לאדם. הרי "הוא בעל שכל ולא היה לו לטעון עצמו יתר מן הראוי לו". ומצאנו דבר דומה בדיני נזיקין, שאם אדם טען על חברו משא יותר מדי כבד וגרם לו נזק, אינו חייב לשלם, "שהוא בעל שכל היה לו להשליך המשא מעליו, מה שאין כן בטוען על הבהמה".
הרשב"א חשב על סברת הרדב"ז (למרות שלא ראה אותה כמובן) וכתב שהרי גם לבעל הבהמה יש שכל, ולא היה לו לטעון אותה יותר מדי, ובכל זאת אנו חייבים לעזור לה. ועוד, מה נאמר לאדם שבתחילה לקח משא הראוי לו, ורק אחר כך רובץ תחתיו?
למעשה גם הרדב"ז סובר שחייבים לעזור לאדם שסובל תחת משאו, אבל לא מדין פריקה וטעינה, אלא שחייב להציל אותו מרעתו או מטעם להשיב לו אבידת גופו, או משום "לא תעמוד על דם רעך", אבל אינו בכלל עשה של טעינה ופריקה (וגם האחרונים דנו בזה – ע' בשו"ת יחווה דעת חלק ה סימן סה).
לשתי הסברות נראה לומר שיש לחלק בין אדם שניתקל בבעיה (כגון שקרתה תקלה ברכב שלו והוא צריך עזרה או טרמפ, או שאין לו רכב או תחבורה ציבורית למקום שצריך להגיע), לבין אדם שמעדיף להשתמש בטרמפים כדי לחסוך זמן או כסף. במקרה הראשון וודאי שיש בזה מצווה, לכל הפחות, או אפילו חיוב לעזור לו (לפי הדעות שהבאנו לעיל). כמובן שצריך לשקול את הפסדך כנגד העזרה, וכל מקרה צריך לבדוק לגופו של עניין – אם יהיה לך בזה הפסד זמן, ממון, ספק סכנה וכו'. אבל במקרה השני, שאין בו צורך ממש, יש מעשה חסד לתת טרמפ, אבל אין בו חיוב, ואם אינך רוצה בכך, אתה יכול לבחור איפה, מתי ובאיזה אופן לעשות את החסד שלך.

שאלה: שמעתי שלפי ההלכה אסור ללכת יחף. האם זה נכון? אני אוהב ללכת יחף, לא בבית הכנסת או בתפילה, אבל סתם ברחובות היישוב. האם זה מותר?

תשובה:

השולחן ערוך מביא כמה דינים השייכים ללבוש בכלל, ושם גם מוזכר העניין של נעליים. "ויכסה כל גופו, ולא ילך יחף" (רמ"א או"ח ב,ו בשם האגור). הדבר נובע מזה שבן אדם צריך להקפיד על מלבושיו לכסות את עצמו כראוי מטעמי הצניעות והכבוד. ובנוסף לזה יש עוד מקור לנעול נעליים – שהרי חז"ל אמרו שהמונע מנעליים מרגליו הוא בנידוי (פסחים קיג). וכן אמרו חז"ל שימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (שבת קכט, פסחים קיב).
אלא שמצאנו כמה מקומות בגמרא שברור שהלכו יחפים – כמו רבי יהושע בן קרחה (שבת קנב), שצדוקי אחד לעג עליו על שהלך יחף. וכן אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, שלא לבש נעליים כשהלך בדרך עד שהגיע למים, והסביר שכל הדרך הוא יכול לראות את המכשולים, אבל בתוך המים היה צריך לנעליים (תענית כג). וצריך להבין זאת, שהרי אם זה באמת חיוב, איך הלכו יחפים?
יש שרוצים להסביר את זה על ידי דברי המשנה ברורה, שמביא שבמקומות ערב, שדרכן ללכת יחף, זה מותר. ולפי זה באמת דין זה אינו דין גמור בכל מקום, אלא תלוי במנהג המקום, והרבנים שבגמרא חיו במקומות שהיו רגילים ללכת כך. ולפי זה מובן למה הרמב"ם לא הביא דין זה בחיבורו, שהרי במקום מגוריו (מצרים) נהגו ללכת יחפים. (ע' ילקוט יוסף, שארית יוסף א', ע' כד).
בספר רוח חיים לרב פלאגי זצ"ל כתוב שטעם האיסור הוא משום שנאמר "ארורה האדמה בעבורך", ומי שהולך יחף ממש מתדבק בטומאה, כמו שכתבו המקובלים. אבל הרב עובדיה יוסף שליט"א מעיר על זה, שכל זה שייך בחו"ל, אבל אדמת ארץ ישראל ש"רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו", אינה מטמאת. ולפי זה, אפשר שהרבנים בגמרא נהגו ללכת יחף רק בארץ ישראל (ילקוט יוסף שם). ולפי זה מובנים דברי ה' למשה רבינו "של נעליך מעל רגליך" מפני ש"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה). (ועיין שם בפירוש מלהיב של הרש"ר הירש שמסביר שזה הטעם שהכוהנים הלכו יחפים במקדש).
אבל יש שרוצים לדחות ולומר שאין ללמוד שום היתר ללכת יחף מהגמרות, מפני שהם דיברו על ט' באב או יום הכיפורים שאז יש איסור לנעול נעליים (המרש"א). במיוחד שמצאנו שיש בזה סימן לאבלות (ל"ע), ודרכי תשובה, כמו שנהג דוד המלך בעצמו.
בכל מקרה, יש לחקור מה טעם הקפידא מללכת יחף. יש שכתבו משום צניעות וכבוד, וכן משמע מרש"י שמסביר "ויקח מנעלים – שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק" (שבת קכט). ואם כן ברור שהדבר תלוי במנהג המקום, כמו שכתבנו לעיל שבארצות המזרח שהלכו יחפים הדבר מותר. וכבר הזכרנו שיש מסבירים שהטעם הוא משום טומאת האדמה, ולפי דברי הגר"ע יוסף שליט"א זה לא שייך בארץ ישראל. ויש שכתבו שהטעם הוא משום צינה (= שלא יצטנן) (המהרש"א שבת קכט), ולפי זה יש לבחון בכל מקום אם יש חשש של צינה או לא. ויש שכתבו שהטעם הוא משום נחשים ועקרבים (ואפשר להוסיף היום זכוכית שבורה ושאר מיני סכנות) – וגם לפי זה יש לבחון כל מקום ומקום לגופו.
לפי כל זה, נראה ברור שבתוך הבית ודאי מותר ללכת יחף, וכן בחוף הים ובבריכת שחייה וכדומה, שבכל המקומות האלו הטעמים שכתבנו לא כל כך שייכים, מכיוון שרגילים ללכת שם יחפים (וכן יש מקום להקל כשהולכים מחוץ לעיר, ששם לא שייך ביזיון כל כך – הרב חיים פלאג'י, לב חיים, א, נט). אבל לגבי ללכת כך סתם ברחוב, יש טעם גדול להימנע מזה, שהרי היום בארץ ישראל ודאי מסתכלים על ההולך יחף כדבר משונה (אם לא בזוי), ואינו מכובד או צנוע להבליט את עצמו על ידי כך. ועם כל זה, נראה שאינו איסור גמור, שהרי יש לומר שהלכות אלו אינן בגדר דין, אלא מעלה והנהגה טובה, וכן כותב הרב משה פיינשטיין זצ"ל: "והנה עניין צניעות באנשים (= גברים) לילך מלובשים כל הגוף אינו מאיסורים אלא מעלה וזהירות להיות מלובש גם בסתם מטעם 'שויתי ה' לנגדי'… ואף יחף, שלמדת חסידות אין לילך יחף כלל … סוף דבר … הוא רק מדת חסידות ולא עניין איסור" (אג"מ יו"ד ג, סח).
ובכל זאת, אנו שואפים לזכות גם ב"מעלה וזהירות" ובמידות חסידות, ומן הראוי לנהוג כך, במיוחד שיש חולקים וסוברים שדבר זה דין גמור הוא, כלשון הגמרא שאדם שמונע נעליים מרגליו מנודה לשמים.
ויש להוסיף שאפילו אם אתה אכן תלך יחף בימות החול, בשבת יש להקפיד יותר – שהרי פסק בשו"ע "ולא ילך אדם יחף בשבת … ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו (כל בו, רמ"א שא, טז)". ומוסיף המגן אברהם: "אפילו דרכם לילך בחול יחף, ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת". ויש בזה משום כבוד שבת.

שאלה: יש שיעור תורה של תלמיד חכם, גדול הדור באינטרנט, שאני רואה בכל יום. בשכונה שלי הקימו בית מדרש לאנשים שעובדים (כמוני) וביקשו שאני אצטרף אליו. ברור לי שמגיד השיעור בבית המדרש, למרות שהוא רב ותלמיד חכם, אינו בדרגה של אותו גדול הדור שאני רואה בשיעור באינטרנט. מה עדיף – שיעור יותר טוב באינטרנט או להצטרף לשיעור בבית המדרש?

תשובה:

קודם כל יש להגיד שכל לימוד תורה בכל דרך, בכל רמה, ובכל זמן הוא מצווה ממש, וגם חיוב. כל אדם מישראל חייב לקבוע זמן ללמוד תורה בכל יום, ונוסף לזה יש חיוב לעסוק בתורה לפי היכולת של אדם, וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו, א) "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח)". ולכן התשובה הטובה ביותר לשאלתך היא – תעשה את שניהם! ובזה יש יתרון באינטרנט שאפשר לצפות בשיעור בזמן שנוח לך, ואז יתאפשר לך גם ללכת לבית המדרש.
אבל אדם שאין לו די זמן לשני הדברים, ומוכרח לבחור, נראה שיש להעדיף לימוד בחבורה בבית המדרש על פני שיעור מפי תלמיד חכם גדול באינטרנט. וזה מכמה סיבות. המשנה ברורה (ס' קנה, ב"ה "ויקבע") מתייחס לזה ומביא ארבע סיבות ללמוד בחבורה ולא לבד – א) "לכתחילה מצווה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה [ולא לבד] שעל ידי זה יש כבוד שמים יותר, וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות 'ברוב עם הדרת מלך'". ב) בגמרא (ברכות ו) כתוב שלמרות שהלומד לבד השכינה עימו, אבל הלומד עם אדם אחר זוכה לא רק לשכינה ביניהם, אלא גם נכתב ב"ספר הזיכרון" של השם. והרב קוק זצ"ל מסביר שכוונת הדברים היא שהלומד לבד לומד רק לשפר את עצמו, ושכרו נמצא בו בזמן שהוא מוציא לפועל את לימודו באישיותו, אבל הלומד עם האחרים משפיע טוב עליהם, ובעבור זה צריך "לכתוב" לו שכר מיוחד על חלקו בשיפור הזולת. ג) חז"ל אמרו ש"אין התורה נקנית אלא בחבורה". ד) וגם יש תועלת רוחנית לכל ישראל שיש לימוד תורה מרכזי בכל מקום ומקום (ע"ש).
ובנוסף לטעמים אלו, יש להוסיף שתי טעמים השייכים לעידן האינטרנט – ה) באופן מעשי, ידוע שאדם עלול להחלש בין בהתמדתו, בין בריכוזו, בשיעור וירטואלי לעומת השתתפות בבית מדרש חי. הסיכוי לוותר לעצמך ("רק הערב"…) מפני עייפות, או סיבה אחרת, הרבה יותר גבוה כלפי המחשב, מאשר כלפי החברותא המאוכזב בהיעדרותך. ו) סגנון הלימוד היותר פעיל בבית המדרש, במיוחד בחברותא או שיעור שבו משתתפים ביחד, הוא ברמה הרבה יותר גדולה של תלמוד תורה משמיעה פסיבית מול המסך. לימוד תורה אינו (רק) להשכיל בחידושים נפלאים, אלא בעיקר לעמול בתורה (בשמחה ובאהבה), כדי שהיא תיכנס לאישיותנו – דבר שלימוד בבית המדרש מאפשר הרבה יותר משיעור באינטרנט.
ומעבר לכל הטעמים האלו, יש גם להוסיף פן חברתי – ז) בהשתתפותך בבית המדרש, תזכה לתמיכה, ישירה ובעקיפין, של קהילה חיה ותוססת, וזה יעזור לך לגדול ולצמוח בכל עבודת השם שלך. ח) גם תזכה לעשות חסד עם השכונה שלך, ולחזק אחרים, שהיא מצווה נוספת לעצם לימוד התורה.
לסיכום: תמיד יש להעדיף השתתפות חיה בבית מדרש מאשר שיעורים באינטרנט, אפילו מפי גדולי הדור. אלא שיש להוסיף צפייה ושמיעת שיעורים אלו כתוספת ללימוד התורה שלך, בזמנים או במקומות שאין באפשרותך ללמוד בבית המדרש.

שאלה: לצערי (ולבושתי) יש ימים שבהם אני לא לומד תורה בכלל. חשבתי שאולי ברכות התורה שאני אומר בשחרית הם לבטלה, ועדיף שלא לאומרם. האם נכון לומר ברכות התורה גם בימים שלא לומדים בהם שום דבר?

תשובה:

כבר התייחסו לשאלה דומה לזו – האם עם הארץ ממש, שאינו יודע ללמוד בכלל, יכול לברך ברכות התורה? הפוסקים כתבו שכן, ונתנו לזה כמה טעמים. ראשון – שכל הברכות שקבעו אותן כחלק מהתפילה, קבעו בדרך של "לא פלוג". זאת אומרת, שיש לנו לברך אותן בין שזה כן שייך לנו כרגע, או בין שבמקרה זה לא שייך לנו ברגע זה. כמו שאנו מברכים "הנותן לעייף כוח" אף בבקרים שבאמת אנו מרגישים מחוסרי כוח. שנית – מיד אחרי אמירת ברכות התורה אנו נוהגים לומר קצת דברי תורה. נוהגים לומר ברכת כוהנים, ויש הנוהגים לומר חלק מן המשנה (משנה מפרקי אבות "משה קיבל תורה…", או משנה ממסכת פאה "אלו דברים שאין להם שעור"). ובסוף יש אומרים קצת גמרא ("תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום…" או מגמרא מסכת שבת "אלו דברים שאדם אוכל…"). ועל ידי זה אדם כן זוכה ללמוד קצת תורה שבכתב, משנה וגמרא כל יום. ובשולחן ערוך של בעל התניא (הלכות תלמוד תורה ב,יב) כתוב ש"אם מוציא בשפתיו [מילים של לימוד תורה] אף על פי שאינו מבין אפילו פירוש המלות, מפני שהוא עם הארץ, הרי זה מקיים מצוה 'ולמדתם'. ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לספר תורה".
אלא שיש הדוחים ואומרים שאין זה נחשב ללימוד תורה אם אומרים את המילים בדרך תחינה או תפילה, וודאי אם לא מבינים מה שאומרים. ובכל זאת כותב ה"אשל אברהם" (בוטשאטש – ס' מז) ש"קטנים בני ה' או ו' גם הכפריים היותר חסרי לימוד יודעים זה ומבינים זה. וזה הטעם שבחרו חז"ל בברכת כוהנים כי בזה שווים כל עם בני ישראל לטובה שאומרים בדרך מעין לימוד והבנה".
יש שתירצו בדרך אחרת, והיא שגם עם הארץ מברך "לעסוק בדברי תורה", בהיות והוא חייב לעסוק בחיזוק התורה בכל דרך שרק יכול. ואם אינו יכול ללמוד בעצמו, אזי שייתן צדקה ועזרה לישיבות ותלמידי חכמים על מנת שיהיה לו גם חלק בתורתם. ועל ה"עסק" הזה הוא מברך (שו"ת כתב סופר או"ח, כ). ועיין שם שבזה מתרץ למה גם נשים מברכות, גם אלו שלא לומדות תורה, מפני שיש להן "עסק" בתורת בעליהם ובמשפחותיהם בזה שהן בונות בתי ישראל שמאפשרים קיום לימוד התורה בישראל (וכמובן שאישה שזכתה בעצמה ללמוד תורה, כמו רוב הנשים בדור הזה שזוכות ללמוד תורה כל יום באולפנות, מדרשות, מכללות, שיעורי תורה, ולימוד עצמי וכו', מברכת גם על התורה שהיא בעצמה לומדת) [ע' כל זה בפסקי תשובות ס' מז].
לכן ברור שגם במקרה שלך, יש חובה לברך את כל הברכות. אלא באמת יש בשאלתך בעיה הרבה יותר גדולה מספק ברכות, והיא עצם העניין שיש ימים שאינך לומד תורה בכלל. לימוד תורה אינו "חומרה", או מידת חסידות – אלא חיוב מעיקר הדין. הנה נפסק בשו"ע (שולחן ערוך אורח חיים סימן קנה,א) "אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבה"מ; ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. הגה: ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבה"מ ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמד מעט במה שיודע ויחשוב בענייניו ויכניס בלבו יראת שמים". ועל זה כותב המשנה ברורה שם: "חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים. ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום (!) לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא אלא צריך שילמד דווקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו". וגם מביא שם דברי הגמרא שכשמכניסים אדם לדין בעולם הבא, שואלים אותו "קבעת עתים לתורה?". וכן בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה (יו"ד רמו), המחבר דן באריכות על החיוב לקבוע זמנים כל יום בלימוד תורה – "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח)". (ועיין שם שמי שהוא באמת אנוס לגמרי, ואינו יכול ללמוד בכלל יום אחד [כמו חייל העוסק בפעילות ארוכה], יוצא ידי חובתו בדרכים אחרות – אבל אלו היתרים למקרים של דוחק גדול בלבד, ואין לסמוך עליהם בחיי היום יום).
ודרך אגב אזכיר דברי המליצה של אנשי מוסר, שאמרו שאם יש לאדם רק שעה מועטת ביום כדי ללמוד, מה עדיף שילמד הלכה או מוסר? וענו "תלמד מוסר – ואז תגלה שיש לך באמת מספיק זמן ללמוד גם את יתר התורה!".

שאלה: הילדים שלי רוצים לבנות "מחנה" בעץ תאנה גדול בגינה, ולשם כך הם רוצים לקצוץ כמה ענפים – האם זה מותר?

תשובה:

נסכם בקיצור את עיקרי דיני בל תשחית השייכים לכריתת עצי פרי.
1. יש איסור מן התורה לכרות עצי פרי בדרך של השחתה, כדברי הרמב"ם (הלכות מלכים ו, ח) "אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה (=כשצרים על עיר האויב במלחמה) ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה…". וישנה גם סכנה בדבר, כמו שסופר בגמרא (ב"ק צא) שבנו של ר' חנינא מת מפני שקצץ עץ תאנה שלא בזמנו.
2. רק עץ שעושה כמות של פירות שיש בה חשיבות או רווח כלכלי אסור לכרות. להגדרה המדויקת יש לפנות בכל מקרה לרב, מפני שהדבר תלוי בהרבה פרטים (סוג הפרי, הוצאות הטיפול בו, כמות הפירות ועוד).
3. ישנה מחלוקת בקציצת ענפים בלבד. יש מתירים, ויש אומרים שזה איסור דרבנן. לכן יש להקל רק בצירוף עוד היתר נוסף (כבהמשך).
4. מותר לעקור את העץ יחד עם שורשיו כדי לנטוע אותו במקום אחר כאשר יש סיבה לכך.
5. מותר לכרות עץ פרי לצורך גדול – כלשון הרמב"ם שם: "אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה". ויש פוסקים שגם במקום שמותר לכרות חששו לסכנה (הרוחנית) שיש בדבר, והחמירו לכרות על ידי גוי – אבל מעיקר הדין אם ברור שיש צורך בדבר, כגון שהעץ מסוכן ועלול ליפול, או כגון בקבוצת עצים המהוים מסתור למחבלים, או בעצים המזיקים לשדה וכו' מותר לכרות בעצמו. וכמובן שקיצוץ לצורך טיפול באילן עצמו מותר.
6. גם אם הנזק בא באופן עקיף מן העץ, כגון שמושך חיות שמזיקות, גורם ללכלוך, או מאפיל על החלון, יש מקום להתיר – ואם אפשר להסתפק בקצוץ ענפים בלבד עדיף.
7. יש להתיר כשצריך את מקום העץ, כגון שרוצים לבנות שם. ואם צריך את המקום לצורך לא כל כך חשוב – כמו דשא פנוי, בנין עראי (כמו ה"מחנה" של ילדים), או פינוי מקום לחניה, יש להחמיר ולאסור כריתת העץ – שהרי אין ערך ה"רווח" של המקום יותר גדול משווי העץ הכרות. אבל לקצוץ ענפים עבור זה יש להתיר.
8. אם נצרך הדבר (ואין תחליף קל) מותר לקצוץ ענפים לצורך מקום לסוכה. ולכרות את כל העץ יש להתיר רק כשאין אפשרות אחרת, או שזה לצורך הכנת המקום לשימוש כל שנה. אבל לצורך סכך מותר לקצוץ ענפים.
סיכום : מכיוון שאסור לכרות עץ פרי דרך השחתה, אסור לכורתו עבור דבר שפחות "שווה" מן העץ, כמו "מחנה" זמני של ילדים. אבל לקצוץ ענפים בלבד, שזה דבר שעומד במחלוקת הפוסקים, יש להתיר אם תהיה תועלת של ממש, ולא רק ליום או יומיים. לכן אם הילדים בונים "מחנה" קבוע לשחק בו לזמן ארוך, יש להתיר לקצוץ – אבל לא "מחנה" ארעי ביותר של משחק ליום.

שאלה: התחלתי קורס המכשיר ליעוץ כלכלי בבנקאות ורציתי לדעת האם יש הגבלות במתן ייעוץ לקנות מניות בחברות מחללי שבת?

תשובה:

שאלת קניית מניות בחברות בבעלות יהודים שמחללים שבת כבר נידונה על ידי גדולי פוסקי זמננו. יש שאסרו מפני שיש בזה דין "שותפות" בחברה והנאה מאיסורי שבת. לפי דעתם, קניית מניות בחברה הופכת את האדם להיות שותף בה, וכמו שאסור לחנות של יהודי להיות פתוחה בשבת, אפילו אם יש לו רק חלק בבעלות, כך יהיה גם כאן אסור (אלא אם כן יסדר סידור מיוחד של מכירת חלקו של העסק לכל שבת וחג). מכל מקום, יש שהתירו כל עוד אין לבעל המניות זכות ממש בהנהלת החברה ולכן אינו נושא באחריות על הנעשה שם. לדעה זו, מפני שבעלותו מוגבלת, הוא אינו נחשב ל"שותף" במובן ההלכתי. ויש שתלו את הדיון בשאלה האם יש ל"חברה" ישות הלכתית בפני עצמה, שהרי אי אפשר לחייב את בעל המניות בחובות של החברה, וגם הוא איננו לוקח אחריות על הנעשה בה. ואם כן לא שייך לומר שהנעשה בחברה מתייחס לבעל המניות. ועיין במאמרו של הרב רוזן שליט"א בתחומים (כרך יב) שמביא הרבה דעות בזה.
מצד שני, גם אם נאמר שקונה המניות אינו שותף ממש בחברה, ואין להגדיר את העסק כ"שלו", עדיין יש מקום לומר שהוא מסייע לחילול שבת. שהרי, לכאורה, כספו הולך לחזק עשיית איסורים בשבת, שלולי ממונו לא היו נעשים. אלא למרות שיש פוסקים שנקטו בשיטה שכזו, מכל מקום נראה שיש מקום להקל בזה, שהרי ברוב המקרים של קניית מניות, גם ללא קנייתו היתה החברה פועלת בשבת (אלא אם כן מדובר במקרה נדיר שהקונה קונה הרבה מניות ומחזיק את כל החברה ומציל אותה מסגירה וכו' – אבל אין שאלה זו נוגעת בדרך כלל ליועץ כלכלי רגיל, אלא ליועצים של בעלי הון מיוחדים). אם כן, כספו של קונה המניות הרגיל לא מוסיף שום פעולה של חילול שבת שלא היתה נעשית בלעדיו. וגם נראה לומר שיש כאן ספק גדול של גרימת חילול שבת באופן רחוק ביותר, הרי כספו נכנס לחברה – ומי אומר שזה יגרום לתוספת חילול שבת? אולי להיפך – מפני שיש להם יותר כסף הם יירשו לעצמם להפסיק את הפעילות בשבת (כי בדרך כלל עולה לחברה יותר כסף לפעול בשבת מפני תעריפי שבת וכו'). וגם אם נאמר שכן יגרם יותר חילול שבת, זו לא תהא תוצאה ישירה של קניית המניות, ויש הרבה פוסקים שסוברים שהאיסור של "מסייע לעוברי עבירה" הוא רק בשעת העבירה ממש, ובאופן ישיר. ובנוסף יש שיטות שסוברות שאין איסור "מסייע" לאנשים שבכלל אינם מקפידים על ההלכה.
ובכל זאת, נראה שרוב פוסקי זמננו המליצו לא לקנות מניות בחברות של יהודים שמחללים בהן את השבת. וזה מפני שאפילו אם נמצא דרך להתיר זאת מבחינה הלכתית, בוודאי אינו מן הראוי לזלזל בשבת על ידי תמיכה בחברות שמחללות אותה, ומצד שני יש לתמוך בחיזוק שמירת השבת על ידי תמיכה כספית בחברות ששומרות עליה. לכן אם אדם ישאל איפה להשקיע את כספו, בוודאי נגיד לו לחפש השקעות שדרכן יתרום לעשיית הטוב בעולם – הן מצד שמירת תורה ומצוות באופן ישיר, והן מצד סיבה אקולוגית, השקפתית ואנושית (כגון לא לתת תמיכה כספית לחברות שמזלזלות בזכויות האדם, או מזהמות את האוויר, או תומכות בטרור וכו').
אלא, שבתור יועץ כלכלי של בנק, הרי ברור שכל עוד היועץ עובד בבנק, הנהלת הבנק מצפה ממנו לתת ייעוץ שאינו לוקח בחשבון את הפן ה"תורני", אלא רק את הפן ה"כלכלי". ואם יגלו שהוא ייעץ לא לקנות מניות בחברה מסויימת מפני חילול השבת שיש בה, ברור שיפטרו אותו מיד. ולכן נראה שכאן יש להקל (על פי הנאמר לעיל). אין כאן איסור של "לפני עור" – שהרי כבר ראינו שיש על מי לסמוך בקניית המניות האלו, בפרט שהשואלים לא מבינים כלל את האיסור (ובאמת דנו הפוסקים במקרה שאדם סובר שיש איסור במאכל, האם מותר לו לתת אותו לאחר שסובר שזה מותר. ולמרות שיש מחמירים בזה, יש שמתירים – שו"ת מבי"ט ח"א כא). ולמרות שכלול באיסור "לפני עור" עוד צד של איסור, והוא האיסור לתת עצות רעות, כאן העצה הכלכלית היא טובה, ומבקש העצה אינו מצפה לייעוץ תורני, אלא רק כלכלי – ובזה העצה נכונה. והדבר דומה לאדם ששואל איפה אפשר למצוא מונית – שוודאי אסור להדריך אותו למקום בו אין מוניות, אבל אין חיוב לייעץ לו לנסוע באוטובוס מפני שבזה יחסך לו כסף, ויגרום לפחות פקקים וכו'.
ולכן, מותר ללמוד מקצוע זה, ולעבוד בו כדרך כל יועצי הבנק. וכמובן, אם מזדמן לך לקוח דתי, מסתבר שגם הנהלת הבנק תשמח אם תעיר את תשומת לבו בעניין כל הנאמר לעיל, בדבר סדרי העדיפויות, כגון קניית מניות בחברות שאינן מחללות שבת, שהרי מסתבר שגם הנהלת הבנק מעוניינת שלקליינט דתי יינתן שירות המשביע את כל רצונותיו.

שאלה: אכלתי פלאפל בחנות שמוכרת גם שווארמה, וראיתי שהכלים שהשתמשו בהם לסלטים וכו' היו אותם כלים שהשתמשו לבשר. האם אני צריך להמתין שש שעות לפני אכילת מוצרי חלב? ומה לגבי אוכל שמוכרים כ"בחזקת בשרי"?

תשובה:

תשובה : יש שתי סיבות להמתנה בין בשר לחלב: 1) בשר שבין השניים, 2) טעם שומן הבשר שנשאר על פני הלוע ודרכי העיכול העליונות.
ואנו מחמירים לפי שני הטעמים, וגם הלועס ואינו בולע בשר, וגם והבולע בשר שלא צריך ללעוס (כמו למשל מרק) חייבים להמתין. גם נפסק להלכה שהאוכל "תבשיל בשר", ז"א דבר שנתבשל ביחד עם הבשר (כמו תפוח אדמה שבתוך החמין) צריך להמתין -ולמרות שהשו"ע (יו"ד פט,ג) מקל בזה נגד הרמ"א, מ"מ פוסקי הספרדים היום מחמירים בזה כמו האשכנזים (ילקוט יוסף).
אבל יש מקרים שאינם מחייבים המתנה. לדוגמא, מי שאכל אוכל פרווה שנתבשל בסיר בשרי, ואפילו אם הסיר לא היה נקי לגמרי משאריות הבשר, ואפילו אם האוכל הפרווה הוא "חריף" (ע' שו"ע, ש"ך ורע"א שם). ולכן, אם טיגנו בשר במחבת, ואחר כך טיגנו חביתה באותה מחבת, בלי לשטוף אותה היטב, ונשאר קצת שומן עליה, לא צריכים להמתין אחרי אכילת החביתה (אבל כמובן אסור לאכול אותה ביחד עם חלב). וכן במקרה שלך, כשהגישו אוכל פרווה (אפילו "חריף") בסכו"ם קצת "מלוכלך" מבשר – אינך צריך להמתין אחריו. וזה קורה הרבה בחדרי אוכל שמגישים שם אוכל וכל אחד לוקח לעצמו, שלפעמים נכנס סכו"ם בשרי לירקות וכו', או שהכינו את האוכל בכלים בשריים – אין זה מחייב להמתין אחריו.
גם חריף, כמו בצל ושום, שחתכו בסכין בשרי אינו דורש המתנה. וזה למרות שהחריף הזה נחשב ל"בשרי" לענין שאסור לאכלו או לבשלו ביחד עם חלב.
ועוד, ביחס לדברי מאפה שהם בעצמם פרווה, אבל נאפו בתנור בשרי, אפילו בזמן שאפו בשר שם ביחד איתם – כל עוד שהבשר לא התערב עם הפרווה ממש, לא צריכים להמתין אחריהם. וזה מפני שלא גזרו המתנה משום ריח או זיעה של הבשר שנכנס לאוכל בזמן האפייה, אלא רק גזרו במקום שאכל הבשר עצמו, או דבר שנתבשל ביחד עם הבשר. כגון שנאפו ירקות במגש עם עוף, ורוטב מהעוף נזל מתחת לירקות. במקרה זה, האוכל את הירקות צריך להמתין.

שאלה: אנו קונים פירות וירקות בשוק, ולא ברור לי אם הפרישו תרומות ומעשרות או לא. מה עלי לעשות?

תשובה:

ודאי שצריך להפריש תרומות ומעשרות (תו"מ) מכל פרי או ירק שגדלו בארץ ישראל. ואם לא ידוע אם כבר הפרישו (על ידי תעודת כשרות בחנות וכו'), יש להפריש עוד פעם מספק, בלי ברכה.
מן הראוי שתבין מה זה תו"מ ומשמעות המילים שאומרים בעת ההפרשה – יש אומרים שאם לא כן, יש חשש שלא הועילה בכלל ההפרשה (הגרש"ז אויערבך זצ"ל). לכן אפרט בקצרה איך מפרישים, ומה כוונת כל התהליך.
יש חמישה סוגי הפרשה בתו"מ, שמתוכן חלק צריך לתת לכהן, חלק ללוי, חלק הולך לפעמים לעני ולפעמים לבעל הפירות לאכול בקדושה בירושלים (וזה תלוי באיזו שנה מתוך שבע שנות השמיטה גדל הפרי). חלק מהתו"מ אפשר לאכול רק בקדושה (מה שלא מתאפשר היום), וחלק ניתן להיאכל על ידי כל אדם, אפילו שלא בקדושה. את החלק הנאכל בקדושה אסור לאכול כיום כשאין מקדש וכהנים בעבודתם, ולכן תיקנו היום להפריש באופן שיאבד הכי פחות אוכל (שהרי אנו זורקים חלק לאשפה כפי שיבואר) – אבל לכשיבנה המקדש נזכה להפריש את כל התו"מ במלואם, ולאכול אותם בקדושה. למעשה אנו אומרים שכל אחת מההפרשות הללו תחול בחלק אחר של הפירות. את החלק שאפשר להעביר את קדושתו למטבע, "פודים", ואז הוא מותר לנו. אבל את החלק הקטן שנשאר בקדושתו ברמה שאסור לכל אדם לאוכלו היום, עוטפים בכבוד ושמים בפח.
מה הם התו"מ? תרומה גדולה – שייכת לכהן ומותרת רק בקדושה. היום מפרישים בשביל זה חלק קטן מאוד ("משהו") ועוטפים אותו בשקית (יש אומרים שתי שקיות) ושמים בפח. מעשר ראשון – 10% ששייך ללוי. היום זה נשאר אצל בעל הפירות, מפני שאין ללויים ראיות ברורות על ייחוסם. למרות שמדובר במעשר של הלויים, הוא מותר לאכילה גם לכל אדם, ולא רק ללויים, גם שלא בטהרה. תרומת מעשר – 10% מן המעשר הראשון (סה"כ 1% מהפירות), שייך גם כן לכהן, ומותר לאכילה רק בקדושה ורק לכהן. היום גם את זה עוטפים בשקית ושמים בפח. מעשר שני (בשנים א,ב,ד,ה לשמיטה) – 10% של הפירות, מיועד לבעל הפירות לאכול בקדושה בירושלים. היום מעבירים את הקדושה הזו למטבע, והפירות מותרים לאכילה לכל אדם. מעשר עני (בשנים האחרות, ג,ו לשמיטה) נותנים לעניים – 10%. היום אם מפרישים בוודאות, כמו במשק או בשדה, נותנים את מעשר העני לעניים, או את שוויו הכספי. ואם מפרישים מספק, כמו ברוב המקרים, מעשר העני נשאר אצל בעל הפירות מחמת הספק.
איך מפרישים? חותכים קצת יותר מ-1% מכל מין פרי וירק, ומניחים את החתיכה על יד הערימה של השאר. אומרים את הנוסח (הנמצא בסידורים וכדומה), בהבנה שעל ידי אמירתו קובעים בכל סוג וסוג של פירות וירקות את ארבעת סוגי תו"מ השייכים כל אחד במקום אחר של האוכל. התו"מ שאסור לנו לאכול היום – התרומה הגדולה ותרומת המעשר – יחולו בחתיכה הקטנה שחתכנו (ואת זה נעטוף ונשים בפח), והשאר ב"צד צפון" או "צד דרום" של הפירות.

צריך לזכור שתו"מ אלו שייכים לכוהנים וללויים, ומקצתם מעיקר הדין נאכלים בקדושה כאמור, אלא שאנו מאבדים אותם כיום מפני שאסור לנו לאוכלם. והסיבה שלא נותנים לכהן וללוי היא מפני שאין להם מה לעשות איתם, שהרי אינם בטהרתם או מפני שיש ספק על ייחוסם– אבל התו"מ בעיקרון שייכים להם.
על מנת לחלל (=להעביר את הקדושה לדבר אחר ולשחרר את הפרי ממנה) את הניתן לחילול, צריך מטבע. אפשר ליעד מטבע, לדוגמה של 10 ₪, במעטפה במגירה בבית (כדי שלא להשתמש בו בטעות לסתם קניות), והוא לא צריך להיות צמוד בזמן ההפרשה. אבל יש לדעת שכל כמה שנים צריך "לבער" את המטבע, וכן בשלב מסוים הוא "יתמלא", ויש עוד כמה שאלות הלכתיות השייכים למטבע זה – ולכן קל יותר לרכוש מנוי לקרן מעשרות העושים את כל מלאכת עבודת הפדיון. לדוגמא: "מכון תורה והארץ".

שאלה: מישהו הניח בבית המדרש תיק שבתוכו היה טלפון סלולארי, ויצא לדרכו. במהלך התפילה הטלפון התחיל לצלצל במנגינה רועשת ביותר. האם היה מותר להוציא את התיק אל מחוץ לבית המדרש, או לפתוח את התיק ולחטט בתוכו כדי לכבות את הטלפון – למרות שמן הסתם יש דברים אישיים בתיק, שבעליו אינו מעוניין שאחרים יגעו בהם?

תשובה:

קודם כל ברור מעל לכל ספק שאיסור גמור הוא לאדם לתת לטלפון שלו לצלצל בתוך בית המדרש, ואיסור זה הוא אפילו במקרה שהאדם נמצא קרוב למכשיר ועונה מיד. עצם הצלצול מפריע ללומדים, וכל שכן למתפללים, ואין לאדם רשות להפריע לאחרים. דבר זה נלמד מסיפור בגמרא (בבא בתרא כב ע"ב) על פיו לרבי יוסי היו עצי דקלים, ובאו אנשים וישבו מחוץ לשדה, והקיזו דם. הדם משך עורבים, שהתמקמו אחר כך על העצים שלו. ולמרות שהאנשים שהקיזו דם עשו כך בשטחם, וגם הציפורים באו רק בעקיפין מפעולתם, בכל זאת הגמרא אומרת שרבי יוסי סילק אותם משם בטענה שהם גורמים לו נזק.
הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יא, ה) מפרש את הפרעת הציפורים בשתי דרכים. ראשית הדם שברגליהם מלכלך את הפירות, ועוד "הן מצרין לחבירו בקולם וצפצופם". ואם קול צפצוף של ציפורים נחשב לנזק שמותר להרחיקו, אפילו אם זה מפריע רק לאדם שהוא "קפדן" כלשונו של הרמב"ם, כל שכן שצלצול טלפון בבית הכנסת או בבית המדרש נחשב לנזק (וע' בשו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן יח, שם לומד הרב משה פיינשטיין זצ"ל מסוגיה זו איסור גמור לעשן בבית המדרש אם זה מפריע לאנשים שם).
ודין זה נכון אפילו אם יש לבעל הטלפון חזקה להשתמש בבית המדרש – הרי לעניין נזקים שאין אנשים יכולים לסובלם אין חזקות. וכך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנה, מא): "כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו, אף על פי ששאר בני אדם סובלים אותו, אין לו חזקה כנגד מערער זה". ולא זו בלבד, אלא אפילו אם סגירת הטלפון תגרום לאדם הפסד, כגון שיפסיד איזו שיחה חשובה וכו', אסור לו להשתמש בו שם. הרי רבי יוסי סילק את מקיזי הדם, אף שהדבר גרם להם טרחה רבה ואפילו הפסד ממון רב למצוא מקום חדש לנהל את עסקיהם, וכן כותב הרב פיינשטיין זצ"ל (שם): "ומצינו שבשביל איזה צער של אדם שמקפיד וסתם איסטניסט, אף שלסתם אנשים אין זה צער כלל, אסור לגרום לו שכניו אף רק על ידי השתמשות שלהם בחצרם ובביתם, ויפסידו גם ממון הרבה על ידי זה, שהרי יצטרכו לשכור מקום להשתמש באומנותם לפרנסתם במקום שלא יהיה מי שמקפיד בזה".
אם כן, הטלפון נחשב למזיק, ואין רשות להניחו בבית המדרש, ומותר לאדם להרחיק נזקים ממנו. השאלה היא רק איזו דרך עדיפה – להוציא את התיק החוצה או לחטט בתוכו כדי לכבות את הטלפון? נראה שפה יש לנסות לחשוב מה היה מעדיף בעל הטלפון. מצד אחד יתכן שישנם חפצים אישיים בתיק, שבעליו אינו מעוניין שאחרים יגעו בהם, אבל מצד שני יש להניח שהוא אינו מעוניין באובדן התיק שלו. לכן, אם על ידי שנוציא את התיק החוצה הוא עלול להיאבד, או להיגנב, יש להניח שבעליו יעדיף את פתיחת התיק, למרות אובדן הפרטיות. אך אם יש מקום בטוח בחוץ, ששם הצלצול אינו מפריע לאחרים, ויש אפשרות להודיע לבעל התיק על הימצאו שם, נראה שזה עדיף.

לכן, מצווה לפרסם מראש שאסור להכניס טלפונים סלולאריים דלוקים לתוך בית המדרש. ואם בכל זאת צלצל שם מכשיר שכזה, ובעליו אינו שם כדי לכבותו, מותר לגשת אליו ולהשתיקו, או להוציאו משם למקום בטוח.

שאלה: באזור שלי התחילו לחייב תשלום עבור החניה בצדדי הכביש. לפעמים ברור לי שאין סיכוי לקבל דו"ח – האם על פי ההלכה מותר להחנות את הרכב בלי לשלם, או האם זה גזל?

תשובה:

קודם כל, נשאלת שאלה פשוטה: הכביש הרי שייך לכולם – לציבור. איך, אם כן, יש רשות לעירייה לחייב תשלום עבורו? נראה שהחיוב הוא בגדר של מס. העירייה חייבת לגבות הרבה כסף כדי לממן את החזקת העיר, הכוללת תשתית הרחובות והתמרורים, ואחת מהדרכים היא תשלום עבור חניה. יש לה, לעירייה, סמכות הלכתית לזה. הגמרא (בבא בתרא דף ז ע"ב) דנה בסמכות גביית מיסים, ואומרת ש"כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח", וכן לחפור בורות מים. ובתוספתא נאמר גם לבניית בית כנסת וקניית ספרי קודש. ובשולחן ערוך נפסק להלכה (חושן משפט סימן קסג, א) "כופין בני העיר זה את זה (אפילו מעוט כופין את המרובים) לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר, ולבנות להם בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור. הגה: והוא הדין לכל צרכי העיר". ובוודאי הכסף שגובים מהחניה, שמיועד להחזקת הכבישים, נחשב לצרכי העיר שיכולה העיריה לכפות על בני אדם לשלם. וכן כתוב בשו"ע שלוקחים מס "לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים" (שם ס' ד). ואף אם חושב אתה שראוי לחייב את כל התושבים ולא רק את מי שחונה – כבר כתב הרמ"א "וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, אף על פי שהוא מנהג גרוע, אין מדקדקים בענייני המסים" (שו"ע שם, ס' ג'). מכל מקום נראה שהמס הזה צודק, הרי הגמרא דנה איך לחלק את המיסים, ומסקנת ההלכה היא שאם המס הוא עבור דבר שמונע סכנת נפשות אז גובים לפי נפשות (שהרי כל אחד נצרך לדבר באופן שווה לחייו), אבל במס שהולך למטרות אחרות, גובים לפי ממון (יותר לעשיר ופחות לדל). מה הדין לגבי בניית חומת העיר? האם זה נחשב לעניין שמירת נפשות, או שמירת ממון? (עיין ב"ב ז ע"ב). מסקנת הגמרא היא שצורך החומה נחשב לצורך ממון, ולכן יש אומרים שגובים לפי היכולת של האדם. אלא שדעה אחרת בגמרא קובעת שפה צריך לגבות את הכסף לפי מרחק הבית לחומה, משום ש"בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק" (רש"י שם). השולחן ערוך (שם) פוסק שיש לקבוע את התשלום לפי קירבת הבית אל החומה (ורק בטור "יש אומרים" את הדעה שחולקים לפי היכולת, אבל גם בדעה זו יש חישוב של המרחק לחומה). זאת אומרת, שגובים את הכסף לפי הצורך של האיש במטרת גביית הכסף – המשתמש יותר ישלם יותר, וכן הפוך. [ע' בשו"ת ציץ אליעזר חלק ב, כב לדיון על שיטות גביית מסים]. מתוך זה יש הגיון שבעל רכב שמשתמש בכביש יותר, ומחנה רכבו שם ישלם יותר מאדם אחר. לכן, מפני שתשלום החניה הוא בגדר מס, כולם חייבים בזה. ועיין בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן סד), שאוסר להשתמט מתשלום מס מפני "דינא דמלכותא דינא". הרשב"ם מסביר דין זה: "כל דיני מסים וארנוניות ומנהגי משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותם דין הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, הילכך דין גמור הוא". קיימת מחלוקת בין הפוסקים אם הכלל הזה, ש"דינא דמלכותא דינא" הוא מהתורה, מתוך סמכות שהתורה נתנה למלך, או דין דרבנן. אבל לכולם הוא חיוב גמור (עיין' בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן מט). גם החתם סופר ועוד גדולים סוברים שדין זה מן התורה, כמו דין "הפקר בית דין הפקר" – שמעניק כוח לבית דין בעניינים של ממון. אלא שיש אומרים שדין זה רק מדרבנן, ותקנת חכמים (הבית שמואל, אבן העזר ס' כח, ג). בשו"ת יחווה דעת (שם בהמשך), פוסק הרב עובדיה יוסף שליט"א על פי רשימה גדולה של פוסקים, כולל הרב קוק זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל ועוד, שגם במדינה המונהגת על ידי ממשלה ולא מלך, חל הכלל של "דינא דמלכותא דינא". ואם כן, אין מקום להימלט מזה, ויש לשלם עבור החניה בלי כל קשר לסיכויים שלך לקבל דו"ח או לא.

שאלה: קמתי מאוחר, מה מתפללים?

תשובה:

השולחן ערוך פותח במילים "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. הגה: ועל כל פנים לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין". ולכן ברור שאדם באופן רגיל צריך לסדר את חייו כדי שיקום בזמן לתפילה. אבל מה נעשה, לפעמים החיים אינם מסודרים כל כך, וקורה שקמים באיחור. במקרים כאלה, הדין יהיה תלוי בעד כמה מאוחר מדובר.
את רוב חלקי התפילה אפשר (ובחלקם אף חייבים) לאומרם כל היום – על נטילת ידים, אשר יצר, ברכות התורה, ברכות השחר, פסוקי דזימרה (אבל את ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" אפשר רק לפני תפילת שחרית), שמע, אשרי והחלקים שבסוף התפילה. וגם כמובן להניח תפילין, ולברך על הטלית או הציצית. רק בקשר לברכות קריאת שמע (הפרקים בין "ברכו" עד שמע, ומסוף השמע עד העמידה), והעמידה, יש לדון.
קריאת שמע: במשנה מסכת ברכות (א, ב) כתוב "מאימתי קורין את שמע בשחרית … רבי יהושע אומר עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה". לכן, יש לקרא קריאת שמע עד שליש היום, מה שנקרא בלוח "סוף זמן קריאת שמע" (כידוע יש שתי דעות בזמנים – מגן אברהם, והגר"א ובעל התניא. אפשר להקל לזמן המאוחר כגר"א ובעל התניא). אבל גם אם עבר זמן זה יש לאומר את קריאת שמע "כאדם הקורא בתורה" למרות שאין בזה שכר כשכר מצוות קריאת שמע.
ברכות קריאת שמע: נפסק בשולחן ערוך: "ואם עברה שעה ד' ולא קראה [את קריאת שמע], קוראה בלא ברכותיה כל היום." (ס' נח, ו). לכן, רק עד "שעה ד'" אומרים ברכות ק"ש. שעה ד' היא שליש היום, מה שמוגדר בלוחות כ"סוף זמן תפילה". אבל אחרי זה לפי השו"ע אין לומר ברכות אלו, וכן פוסקים הספרדים. אלא, שיש פוסקים שסוברים שסוף זמן ברכות ק"ש הוא עד חצות היום. למרות שרוב רובם של הפוסקים הכריעו שאין ההלכה כן, אלא כמו שכתבנו, רק עד ד' שעות, המשנה ברורה פסק שאדם שהיה אנוס יכול לסמוך על שיטת המקלים, ולומר את הברכות עד חצות (ביאור הלכה סימן נח ד"ה "קוראה בלא"). לכן, האשכנזים נוהגים להקל בזה ולהתיר לומר גם את ברכות ק"ש עד חצות, אבל רק לאדם שהיה אנוס, לדוגמא שהיה חולה, או בפעילות צבאית. אדם שאיחר את התפילה מפני עצלנות, או שהעדיף לעסוק בדברים אחרים לפני התפילה, שלא כדין, אינו רשאי להקל בזה, לפי המשנה ברורה, ועליו לדלג את הברכות האלו.
העמידה: במשנה מסכת ברכות (ד, א) כתוב "תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר עד ארבע שעות ". להלכה נפסק, "נמשך זמנה עד סוף ד' שעות, שהוא שליש היום. ואם טעה, או עבר, והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא (=יש)" (שו"ע ס' פט, א). לכן, יש להזדרז לסיים את העמידה עד "סוף זמן תפילה" (ד' שעות), אבל אם עבר זמן זה, עדיין צריך להתפלל, עד חצי היום.
אחרי חצות היום: אם כבר עבר חציו של היום, לכל הדעות אי אפשר להתפלל עוד ברכות ק"ש, או את העמידה של שחרית (כל השאר, כולל ג' פרקים של שמע, יש לומר). במקרה כזה, אחרי ברכות השחר, התורה, וג' פרקים של קריאת שמע, יש להתפלל מנחה. אם לא התפללת שחרית מפני שהיית אנוס (ולא סתם עצלן), יש להוסיף להתפלל את העמידה של מנחה עוד פעם כ"תשלומים" של תפילת שחרית שהפסדת. אחרי זה אפשר לגמור את התפילה כמו בשחרית, עם אשרי, ובא לציון, שיר של יום, עלינו וכו'.

שאלה: מצאתי במגירה שלי מעטפה שיש בה כסף, וכלל לא זכור לי אם זה כסף ששמתי שם על מנת לתתו לצדקה (שכן אני רגיל לשים את כספי צדקה שם), או שמא זהו סתם כסף שקבלתי במתנה. האם אני חייב לתת אותו לצדקה?

תשובה:

צריך להיזהר ביותר בכספי צדקה, כמו שכתוב בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמז, א) "מאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבוא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו". וכוונתו לסיפור בגמרא על נחום איש גם זו, שאמר לעני אחד שביקש ממנו צדקה להמתין עד שיגמור לפרוק את חמורו, ועד שהגיע אליו כבר מת העני. ובגמרא מסופר שמרוב צער אמר: "הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין" (תענית כא ע"א). לכן יש לדון בשאלות הנוגעות בצדקה בכובד ראש. מהפסוק "לעני ולגר תעזוב אותם"(ויקרא יט, י) למדו שספק לקט – לקט, ספק פאה – פאה, וספק שכחה – שכחה. ומסבירים מפני שכתוב "תעזוב אותם" אפילו דבר שהוא ספק חייב לתת אותו לעני. ויש עוד לימוד מהפסוק "עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג), שצריך "להצדיק" את העני אפילו בספק לקט, שכחה ופאה (חולין דף קלד). וזה באמת הדין שבכל ספק במתנות עניים יש לתת לעני – כמו שכתוב במשנה בפאה (פרק ד, יא) "ספק לקט – לקט". אלא שיש לדון אם כן מה הדין בספק צדקה, הרי יש לנו כלל "ספק ממון, המוציא מחברו עליו הראיה". ולכן, אולי על העניים להביא ראיה שהכסף שלהם, ומפני שהם לא יכולים להוכיח, הכסף יישאר אצל בעל הממון. מצד שני, כבר ראינו שיש כלל במתנות לעניים שבכל מקרה של ספק, זה שייך לעניים, וגם צדקה נחשבת כמתנת עניים. וכן כותב המרדכי, והביאו הבית יוסף,. ונראה שהוא הבין שאחרי שנדר את הכסף לצדקה, הרי עכשיו יש ספק על קיום הנדר שלו, וספק איסור לחומרא. ובאמת זו מחלוקת ראשונים (ע' שו"ת חתם סופר יו"ד ב, רמ) ולהלכה נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנט, ה): "מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה, חייב ליתן אותם לצדקה". אלא שהגר"א שם חולק, וסובר שספק צדקה הוא כמו כל ספק ממון, ונשאר אצלו. אבל, מפני שהרבה אחרונים פסקו כדברי השו"ע בזה, וגם מפני שלפי כולם אין שום איסור לתת את הכסף לצדקה, יש להחמיר ולתרום את הכסף לצדקה. ובאופן כללי יש להיזהר בכספי צדקה לתת אותם ליעדם מיד, כדי שלא יעבור על איסור גזל העניים, ועל האיסור שלא לקיים את נדרו, וגם על האיסור שלא לאחרו.

שאלה: בשבת הייתי אצל קרובים, משפחה מסורתית, וראיתי שבבוקר הם חיממו את המרק על הפלטה. ידעתי שאסור לעשות כך, אך היה לי ממש לא נעים. האם מותר לאכול את המרק בכל זאת?

תשובה:

דבר שנעשה על ידי איסור שבת נקרא בלשון חז"ל "מעשה שבת". מן התורה, למרות שאדם חילל שבת ובזה עבר על דברי התורה (כמו אדם שבישל בשבת), אין המעשה שעשה (האוכל שבישל לדוגמה) אסור. אלא שרבנן קנסו את המחלל שבת על ידי שאסרו גם את התוצאה של חילול השבת. לפעמים קנסו אותו בזה שהדבר אסור עד מוצאי שבת, ולפעמים הקנס הוא שהדבר נאסר לתמיד. חכמים גם הבדילו בין דבר שנעשה בשוגג לבין דבר שנעשה במזיד. בגמרא קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לבין רבי יהודה בחומרת הקנס. ההלכה היא כדעה המחמירה (ר' יהודה) שאם חללו שבת בשוגג אסור ליהנות מהמעשה עד מוצאי שבת, אבל אם חללו במזיד לחוטא עצמו אסור ליהנות ממנו לעולם, ושאר אנשים יכולים ליהנות ממנו רק במוצאי שבת (שו"ע או"ח שי"ח, א). במקרים מיוחדים, כאשר שיש צורך גדול, יש רבנים שמקלים כדעת רבי מאיר שסובר שאם חיללו שבת בשוגג לא קנסו אותו בכלל, ומותר ליהנות מהדבר אפילו בשבת עצמה (אבל אין למהר להשתמש בדעה זו, במיוחד לספרדים לאור העובדה שהשו"ע לא מזכיר את דעת המקלים בכלל. ועיין בילקוט יוסף שאסר מכל וכל להקל בזה). אלא במקרה שלך אין הדבר פשוט. שהרי קיימת מחלוקת לגבי חימום מרק בשבת. דעת האשכנזים והספרדים היא שאסור לחמם מרק בשבת, אפילו אם הוא היה מבושל לגמרי לפני שבת. אבל הרמב"ם פוסק שכמו שמותר לחמם דבר יבש שמבושל כבר, כך מותר לחמם גם דבר לח כמו מרק (וחלק מן התימנים נוהגים כך). ולפי זה, למרות שברור שהיה אסור לחמם את המרק בשבת עצמה (אלא אם כן הם תימנים), אין המרק אסור אחר כך. וזאת משום שכמו שכתבנו, עצם האיסור של "מעשה שבת" הוא קנס של חכמים, ובמקום שקיימת מחלוקת הפוסקים אם דבר מסוים אכן אסור או מותר, אין להחמיר לקנסו. וזה אפילו שכל עדה פוסקת באופן ברור כדעה אחת – בכל זאת בענין הקנס, לא קנסו את המעשה שנעשה. ולכן, מעיקר הדין היה מותר לאכול את המרק. אבל מובן מאליו, שאם הם אינם מעוניינים בקיום ההלכה, והאכילה שלך תתפרש כהסכמה לאיסור שהם עושים, או שזה דבר שיחזור על עצמו בגללך כל פעם שתתארח אצלם, יש איסור אחר של "לפני עור", או חיזוק לעשיית עברות. לפעמים עדיף קצת אי-נעימות פעם אחת כדי למנוע מצב עגום שחוזר על עצמו בלי סוף, שהרי אם הם ידעו שאתה לא תאכל מרק כזה, בפעמים הבאות אולי הם ימנעו מלחמם אותו באיסור. ומצד שני, אם זו הייתה באמת טעות גמורה, יש לאכול, על פי פשט ההלכה, ולא לבייש אותם בהערות סביב לשולחן לגבי קיום המצוות שלהם. ואם אתה יכול אחר כך (בדרכי נועם, ובפרטיות) ללמד את הקרובים כדי שלא יעשו כך בעתיד, יש לעשות כן.

שאלה: יש במקומנו חנות פלאפל שאין לה הכשר, אבל בעל החנות אמר ש"הכל כשר, רק מפני שאני פתוח בשבת לא נותנים לי הכשר". על פי הדין, האם מותר לאכול שם?

תשובה:

קודם כל, מי שמחלל שבת בפרהסיא אינו נאמן בדבריו שיהיה מותר לסמוך עליו שבאמת "הכל כשר". ולכן, ברגע שבעל החנות מעיד בעצמו שהוא פותח את החנות בשבת, אי אפשר להאמין לו בעניין הכשרות.
ואפילו אם נאמר שגם בלי דבריו אפשר לאכול שם, בטענה ש"מה יכול להיות לא כשר בפלאפל?" – זה לא נכון. נכתוב רק כמה מהבעיות שיכולות להיות בפלאפל אחד.
א) בפיתות – יכול להיות שבאות ממאפיה לא יהודית, ואז, אם יהודי לא השתתף באפיה, זה "פת עכו"ם". אפילו אם כל המרכיבים הם כשרים, השולחן ערוך כותב "אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי כוכבים" (שו"ע יו"ד קיב). למרות שיש מקרים שאנו מקילים בדין זה, במקום שבקלות אפשר להשיג פת ישראל, כמו פה במדינת ישראל, יש להחמיר ולא לאכול אותו.
ב) בירקות – אולי לא הפרישו תרומות ומעשרות (שנה הבאה היא שנת שמיטה, ואז יש עוד יותר בעיות).
ג) בכלים – אם חותכים שם חריף כמו בצל, שום וכו', בסכין לא כשרה (שחתכו בה פעם, אפילו לפני הרבה זמן, איזה שהוא דבר חם לא כשר, או בשר וחלב וכו'), אז הדבר החריף אינו כשר. וגם אם בשאר הכלים בחנות השתמשו פעם לדבר לא כשר, אסור לבקש מבעל החנות שיכין לך דבר עם הכלים האלו (באוכל חם או חריף).
ד) בסלט – אם אינו מקפיד בעניין תולעים, אסור לאכול, במיוחד יש בעיה בכרוב וחסה.
ה) גם יש חשש שמרכיבי הפלאפל עצמם, וכן שאר הממרחים, כמו חומוס וטחינה וכו', לא באו ממקום שיש פיקוח על הכשרות. ובעידן המרדני שמוסיפים כל כך הרבה דברים אל כל מוצר, ודאי שאין לאכול ממרח כזה בלי כשרות (עיין בעצמך פעם על רשימת המרכיבים שיש על תבנית החומס שבבית!).
ו) בנוסף לכל זה, אם חלק מהאוכל מוכן בשבת (או נעשה בו איסור שבת, כמו קניה, הובלה וכדומה), נכנסים לבעיה הלכתית הנקראת "מעשה שבת". ולמרות שעל פי הדין, אחרי השבת מותר, בדרך כלל, לאדם אחר להנות מאיסורי שבת, בכל זאת יש הגבלה. הרי ה"כתב סופר" (או"ח נ) פסק שבמקרה שהחילול שבת נעשה באופן קבוע, אסור להנות ממנו לעולם. וזה מפני שזה מסייע ומעודד את חילול השבת ויש בכך חשש "לפני עיוור" או לפחות "מסייע לדבר עבירה". ולמרות שיש מקום לדון בדבריו, ודאי אין מקום להקל במקרה שלנו.
ז) וגם אם יקנה רק דברים שאפשר לברר שהם ודאי כשרים (לדוגמא שיש עליהם הכשר) ושלא נעשה בהם שום חילול שבת, עדיין יש מקום להחמיר. וזה מפני שככל שנמנעים מלקנות ממקומות שמחללים שבת, בזה אנו מחזקים את ידי שומרי שבת, ואת שמירת השבת בכללותה; וכן ככל שקונים ממקומות שיש להם תעודות הכשר אנו מחזקים את מצב הכשרות בכללו – שיש בזה, גם אם לא חיוב גמור, ודאי מצווה גדולה. לסיכום : אי אפשר בכלל לאכול מחנות שמכינה אוכל בלי תעודת הכשר. וגם לקנות דברים כשרים (כמו חטיף ושתייה שיש עליהם הכשר) לא פשוט שמותר, ומצוה להימנע מזה. (ע' ילקוט יוסף שבת חלק ג, ע' קב-קה).

שאלה: ברור לי שאחד העובדים אצלנו גנב לי חפץ, ועובד אחר אף אמר לי שנראה לו שהחפץ נמצא ברכב שלו. יש לי אפשרות להכנס לרכבו לבדוק. האם מותר לי?

תשובה:

בשו"ע (חו"מ ד, א) כתוב: "יכול אדם לעשות דין לעצמו. אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יוכל להציל בענין אחר)". וכל זה, כמובן, כאשר ממש ברור לך שבאמת מדובר בחפץ שלך, וצריך להיזהר בזה מאוד, שהרי ישנם הרבה דברים הנראים ממש דומים אחד לשני. אבל אם ברור לך, אתה יכול להציל את שלך, אפילו בכוח, אם נדרש. ואינך חייב להוליך את הגנב לבית הדין, "שבכגון זה, שגוף החפץ שלו הוא בעין [=קיים], אדם עושה דין לעצמו להצילו ממי שגזלו, או ממי שבא לגזלו, או ממי שבא להזיקו, בכל הצלה שיכול אפילו בהכאה. ואף אם לא יגיע לו שום הפסד אם ילך לבית דין, אינו צריך לטרוח כלל" (שולחן ערוך הרב של בעל התניא, הלכות גזילה כ"ח).
המקור לדין זה נמצא בגמרא (ב"ק כז ע"ב), שם הגמרא דנה אם אדם רשאי לעשות דין לעצמו, וכאמור נפסק במקרה שלך שמותר, אלא שלא בכל המקרים זה מותר, ואין ללמוד מכאן למקרים אחרים. וגם במקרה שלך קיימת שאלה, הרי בשולחן ערוך כתוב שמותר לקחת את החפץ ש"ביד אחר", אבל האם מותר לך להיכנס בלי רשות לרשותו ולקחת את שלך?
בהמשך הגמרא שם כתוב: "בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב …". ולמרות שהרמב"ם וגם השולחן ערוך לא פסקו כך לדין, יש ראשונים הסוברים שזהו דין גמור, ואפילו איסור מן התורה (עיין מנחת חינוך מצוה רכ"ד). וגם בשולחן ערוך הרב (שם) כתוב: "אבל לא ילך לבית הגזלן לגנוב שלו, שמא יראה עליו כגנב". אבל גם הוא מתיר אם אין דרך אחרת, ומוסיף: "אלא אם כן אי אפשר להצילו בענין אחר".
ולכן נראה שאתה צריך ללכת לרכבו בגלוי, עם עוד כמה אנשים (גדולים וחזקים, שלא תצטרך להשתמש בכוח), ולהגיד לו בגלוי שאתה לוקח את שלך. ובזה אתה תהיה נקי מה' ומישראל. אבל אם אתה מפחד מזה, או אינך רואה דרך אחרת, אפשר להציל את שלך אפילו בדרך סתר.

שאלה: יש לי מעשר כספים לחלק, וביקשו ממני לחזק ישיבה מסוימת. אבל כשאני מתבונן במצב עם ישראל כיום, כאשר מתרבים העניים, האם לא עדיף לתת את הכל לאיזה בית תמחוי, כדי לפרנס את הנזקקים קודם?

תשובה:

בספרו החשוב של החפץ חיים בענייני צדקה "אהבת חסד", מבורר שעיקרו של מעשר כספים "הוא לצדקה, לחלק לעניים, וקרוביו העניים הם קודמים בזה לאחרים". ומיד אחר כך מוסיף "ואם קרוביו אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחילה לחלקם לעמלי תורה, למען יחזקו בתורת ה'". והמקור לדבריו הוא במדרש תנחומא פרשת ראה (סימן יח) "עשר תעשר – עשׂר בשביל שתתעשׁר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [היינו אותן אנשים העוסקים במסחר] להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה". והוא מאריך שם במדרשים ודברי חז"ל שמלמדים שעיקר הצדקה הוא לעזור ללומדי תורה. כדוגמה, דברי הגמרא (חולין קל ע"ב): "מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ? 'ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה" (דברי הימים ב, לא) – כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' – אין לו מנת" – מטרת הצדקה האמורה כאן היא למען יתחזקו בתורה!
לכן, שתי המטרות האלו – פרנסת עניים, ותמיכה בעמלי תורה – הם עיקר מטרת השימוש במעשר כספים. ויש שכתבו (לא כמו החפץ חיים) שעמלי תורה אפילו קודמים. ולצערנו במצב של היום, ישנם לא מעט עמלי תורה שהם גם עניים כפשוטו. ואם תתן להם, אתה יוצא מכלל המחלוקת ומפרנס עניים רעבים ללחם, וגם זוכה לחזק תורה בעם.
גם ביחס לשאלה העקרונית, האם לפרנס ישיבות ומוסדות תורה, בזמן שיש עניים רעבים ללחם, נראה שאין להכריע לתת לאחד ולא לשני, ופשוט שיש לתת לשתי המטרות. שאם כל אחד יתן את הצדקה שלו למטרה אחת בלבד, אז כל שאר המטרות יצטמקו מחוסר, ובסוף יחדלו מישראל. לא יתכן שנדאג רק לעניים ולא תהיה תורה בישראל, כמו שלא יתכן שלא נפרנס עניי העם ורק ייבנה בנין התורה. כעין זה כתב הערוך השלחן ביחס לחלוקת כספי צדקה בין קרובי משפחה, שיש להם קדמות הלכתית, לשאר עניים, (יו"ד רנ"א, ד) "שאם נאמר דברים כפשוטן שאלו קודמים לאלו, ואלו לאלו, שהכוונה שאין צריך ליתן כלל למדרגה שאחר זה, … אותם העניים שאין להם קרובים עשירים ימותו ברעב, ואיך אפשר לומר כן… הנותן צדקה מחוייב ליתן חלק לעניים הרחוקים אלא שלקרוביו יתן יותר". וכן פסק השו"ע (יו"ד רנז, ט) "לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד". ולכן כתב החפץ חיים: "ואם אינו יכול לחלק כולם לבעלי תורה, יראה לחלק להם על כל פנים רובם או חציים" (אהבת חסד, חלק ב, פרק י"ט).
ולכן עצתי לך היא, שכל אדם יחלק את כספו לכמה מטרות. אם יש קרובים שנצרכים, ודאי חייבים לעזור להם קודם. וגם שאר עניי ישראל, יש לתת להם צדקה, אבל גם יש לזכור שאחת ממטרות הצדקה העיקרית היא לתמוך בעמלי תורה. ולכן יש למצוא את מוסדות התורה הקרובים ללבך (כמו מקומות שבהם למדת, וכו') ולתמוך בהם בחלק גדול של כספי המעשר שלך.