בספר קול התור של תלמידי הגאון מוילנא גנוזים כל סודות גאולתם של ישראל, כדברי הרב צבי יהודה זצ"ל: "דעו לכם שזה עתה יצא לאור ספר זה של תלמידי הגאון, הכולל את כל תורת הגאולה של הגאון, ספר שיאיר את ישראל" (עטורי כהנים גליון 181).
והנה בין כללי הגאולה של ספר קול התור, ישנה הבטחה אחת שלכאורה הופרה באסון הכבד שפקד את ישראל ביום שבת שמיני עצרת תשפ"ד.
מוסבר שם שבגאולת ישראל הנוכחית, הפועלת על פי כללי משיח בן יוסף, להבדיל מזמן חורבן, בו הקב"ה חס על ישראל ופוגע בבתים שלהם, בגאולה, הקב"ה חס גם על הבתים, ולא פוגע לא באנשים ולא בבתים. הנהגת ה' זו נובעת מעיקרון יסודי שמוסבר לאורך כל ספר קול התור, הנקרא "ביעור רוח הטומאה על ידי בניין ונטיעת הארץ": ככל שנבנה יותר את הארץ, נסלק יותר את אחיזתם של שרי ישמעאל ועשו מארץ הקודש, ונחליש בכך את כוחו של כל מי שחומד את ארצנו הקדושה. ולכן הצלחת הגאולה תלויה בעוצמת הבניה והחקלאות, ובכיבוש כל שטחי ארצנו בחֲזָקָה ובחוזקה. ומשום שאנו בתהליך של גאולה בדרך הטבע וההשתדלות, כפי שפסק הגר"א, ושלח את תלמידיו ליישב את הארץ, מובן אם כן שהבתים צריכים רחמים גדולים, כי פגיעה בבתים היא כפגיעה בעצם תהליך הגאולה ח"ו.
כלל זה מובא בקול התור בפרק ה בפסקה "תיקון חטא המרגלים על ידי בניין ירושלים": "מה שכתוב (ירמיהו ל, יח) 'הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם' – רבינו (הגר"א) אמר לנו רמז על זה: 'משכנותיו' בגימטריא 'ארץ ישראל' כי גם אוהלי יעקב, היינו בתי ישראל זקוקים למידת הרחמים, על פי מה שמובא במדרש וברש"י… הדיוק בדברי המדרש הוא כי 'משכנותיך' הוא לשון משכון, היינו שאם ישראל יחטאו, יפול העונש על הבתים ולא על הנפשות. ועל זאת אמר רבינו הובטח לנו 'ומשכנותיו ארחם', היינו שגם על הבתים תחול מדת הרחמים…".
והנה אנו רואים שמאז מלחמת העצמאות, אויבי ישראל לא מצליחים להחריב שום ישוב, וגם לא לפגוע באופן משמעותי בשום אוכלוסיה אזרחית, ובכך ראינו במו עינינו את קיום הברית הזאת שלימדנו הגאון.
מה נשתנה ביום האסון הזה, שהצליחו שונאינו לפגוע ביותר מאלף אזרחים, לקחת מהם שבי, וגם להחריב כמה יישובים? איך הופרה הברית הקדושה הזאת?
קודם כל צריך לציין שהתשובה לשאלה הזאת מורכבת מכמה גורמים הקשורים להפרת כמה כללים יסודיים בתורת קול התור, אך בסייעתא דשמיא נתמקד בעניין אחד בלבד, שיש בו כנראה די כדי להסביר את הדבר.
כל ענייני ספר קול התור מוסברים בהרחבה בספר "שרביט הזהב", העוסק בגילוי סודות מגילת אסתר על פי כללי קול התור. כתוב שם (בעמ' 53, על פסוק יב של פרק א במגילה): "'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ': מידת הדין בָּעֲרָה בוֹ – בו ולא בעם ישראל. זהו חסד כדי לא לכלות אף לא את בתי ישראל. זהו חסד עליון שאף כאשר מידת הדין צריכה לפעול נגד ישראל, משום שאינם עושים את רצון הבורא, מכל מקום מתעוררת מידת החסד שאיננה נותנת למידת הדין לפעול ולהשחית בישראל. וידוע שהקדוש-ברוך-הוא ממיר את העונש של מידת הדין מן האנשים אל הבתים, כמובא ברש"י על פי המדרש בפרשת בלק (במדבר כד, ה): 'מה טֹבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל', משכנותיך – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר 'כלה ה' את חמתו' (איכה ד, יא), ובמה כלה? 'ויצת אש בציון'. אך כאן ישנה הנהגת רחמים עוד יותר עליונה, כאשר אף על הבתים לא משתלחת מידת הדין, וזהו עניין 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ', זאת אומרת כביכול בתוך המלך בלבד, ואף לא על הבתים, כפי שמובא בשם הגר"א, בקול התור, שבעת הגאולה מתעוררים רחמים גדולים באופן שמידת הדין לא פוגעת אף בבתים שבארץ ישראל, למען הצלחת הגאולה".
הסיבה שבעת גאולה נדרשים רחמים גדולים גם על הבתים, מוסברת גם כן בקול התור, והיא קשורה לעניין שבניית הארץ מוגדרת כעצם המלחמה בעמלק, ולכן הריסת הבתים היא סכנה קיומית לישראל.

ישנו רמז ברור לעיקרון היסודי הזה בכתובים, והוא קשור למושג "אהלי יעקב" המוזכר בפסוק בירמיהו (ל, יח). המושג "אהלי יעקב" לא כתוב במפורש בתורה, אך ניתן ללמדו מפרשת ויצא, מפסוק בו מופיעה חמש פעמים המילה אוהל (בראשית לא, לג): "ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא, ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל". חמשת האוהלים הללו הם בעצם רמז לאותם "אהלי יעקב" הזקוקים לרחמים, עליהם אמר ירמיהו: "הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנתיו ארחם, ונבנתה עיר על תלה, וארמון על משפטו ישב". ויש כאן רמז ברור לגאולה, שמתחילה באוהלים ואחר כך בבניין ירושלים והמקדש. גם אצל יעקב הדברים נרמזים, בפרשת וישלח (בראשית לג, יט-כ): "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה, ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלה-י ישראל" – קודם הוא נטה אוהל (כלומר אוהלים), ואחר כך הציב מזבח, רמז למקדש.
כל זה כדי ללמדנו שלבן, שעליו נאמר שרצה "לעקור את הכל", נכנס לאוהלים של יעקב, על מנת להשמידם, ולא הצליח.
כדאי לשים לב שכתוב בפסוק חמש פעמים "אהל", והם כאמור רמז ל"אהלי יעקב", ובפסוק בירמיהו, ממנו למד הגר"א שהקב"ה יחוס על הבתים המכונים "אהלי יעקב", כתוב יעקוב מלא, עם וא"ו. עניין זה הינו יסוד בספר קול התור, על פי המדרש המובא ברש"י על הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב" (ויקרא כו, מב), המלמדנו ש"בחמישה מקומות נכתב יעקב מלא (יעקוב) ואליהו חסר (אליה) – בחמישה מקומות יעקב נטל אות משמו של אליהו, ערבון שיבוא ויבשר את גאולת בניו".
והנה איזה פלא, עולה שחמשת הפעמים שיעקב לוקח משכון מאליהו כדי שיבשר את הגאולה, הן כנגד חמשת הפעמים שלבן, שרוצה לעקור את הכל, מתעסק עם האוהלים של יעקב ולא מצליח! זהו רמז ברור להבטחה של הגר"א, שלא יפגעו האוהלים, כלומר הבתים, בעת הגאולה, ושעניין זה הוא בשורת הגאולה.
ועתה קושייתנו נשאלת במשנה תוקף: איך הפעם השונאים העזתים הצליחו להחריב כמה ישובים, להרוג חלק גדול מיושביהם, ולגרום להם להיות שוממים! הרי השמירה על הבתים היא ברית איתנה בין הקב"ה לישראל, כפי שגילה הגאון!
אלא צריך לשים לב מניין יצאו המהרסים והמחריבים הללו? הם באו בדיוק מהמקום בו בני ישראל החריבו את היישובים של עצמם במו ידיהם, ובכך הפרו את הברית הקדושה הזו של שמירה על הבתים! וזהו עומק הפשט של הרמז בפסוק "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו" (ישעיהו מט, יז) – כלומר ממך, אתה הוא הסיבה.
הנהגת ה' הזאת, על פיה אנו קוצרים בדיוק את מה שאנו זורעים, מוסברת בספר נפש החיים, על עניין בני ישראל מול ים סוף. שם לומדים בני ישראל שה' כביכול מונהג על ידי מעשיהם, על פי הכלל "תנו עוז לאלהי-ם", וכפי שאומר המדרש: "ה' צילך על יד ימינך – מה ה' צלך, כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך, ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך, ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך, אף הקב"ה, ה' צלך, כשם שאתה הוה עמו, הוא הוה עמך" (נפש החיים שער א סוף פרק ז). העיקרון הזה מוסבר גם באריכות בקול התור, והוא ביסוד ההבטחה שבעת גאולה, כל אשר נעשה כדי לקדם את הגאולה יצליח, על פי העיקרון של משיח בן יוסף: "וכל אשר הוא עֹשֶׂה ה' מצליח בידו" (בראשית מט, ז).
הדברים ברורים, הברית על הגנת האוכלוסיה והבתים בעת גאולה לא נתבטלה, אך ישראל הפרו אותה, ולכן הקב"ה לא קיים אותה! אין ספק שהתיקון הוא הבניין של כל מה שהרסנו. זו משימה לאומית, שנראית אולי בעיני אנשים מסוימים כבלתי אפשרית, אך זה הזמן להבין שכל ההתנהלות שלנו בארץ ישראל צריכה להיות מונחית בראיה אמונית, על פי צו תורתינו הקדושה, המלמדת אותנו איך לעשות את הנכון בעיני ה' כדי לקיים את הברית "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם".

אך מי שראה וחווה לוחם חוצה את הגדר לעזה פעם אחר פעם לעולם ידע שהם קדושי עליון כפשוטו. ואת המורכבות הזו אנו צריכים להכיל עם הנגודיות הזו אנו צריכים לחיות, אחים! אחים הם! בשר מבשרנו, שכוונתם ורצונם טובת העם והאומה עד כדי מסירות נפש ממש ולא רק פעם אחת, יום אחר יום, גם בלי לקרוא בשם, גם בלי להבין עמקותן של דברים. מי שחווה מה זה לוחם שנכנס לעזה יום אחרי יום לאחר הערכת מודיעין ואיומי אויב, ובידיעה שכלית ברורה שיכול להיות שחלילה לא יחזור משם לא יבין מהי קדושתם האדירה של הלוחמים, ומי שלא ינק מתורתו הקדושה של הרב לא יצליח להבין לעולם איך זה מסתדר עם אותה טומאה חיצונית של דיבור מלוכלך של ריחוק אדיר מכל הלכה פשוטה של שיח פריצות וכו', והמורכבות הגדולה הזאת היא נחלת הגאולה האחרונה, במפלאות תמים דעים. ואותה גאולה היא בתוכיות הנשמה, התהליכים עמוקים פנימיים וכלפי חוץ יכולים להיות מבולבלים, ורק מי שמצליח להכוין את העין החומרית החיצונית לעין האלוקית הפנימית הרואה למרחוק יכול לומר על תהליך זה, זה א-לי ואנוהו. ויקום אותו שטחי ורחוק מלחזות בנפלאות ה' ורחוק מלתפוס את עמקותם של דברים ויזעק שיקצע ויקניט, אך מי שראה וחווה לוחם לי ברור שלא אהיה מוכן לשמוע יותר שיח של פלגנות, חרמות והשמצות, גם מהרחוקים ביותר, עם אחד אנו, וכל הריחוק וכל הטומאה וכל הגילוי עריות וסעיפיהם הכל בחיצוניות ולא נוגע כהוא זה בנשמה הקדושה, והדרך היא ארוכה, ארוכה מנשוא, אך מה צריכים אנו לעשות, לומר להם שרחוקים הם, שמנוגדים הם לדרך התורה? זהו דבר שלא ייעשה, כל משימתנו היא לומר- תורתנו שלכם הוא! יהדותנו שלכם היא באותה מידה! ולחבר את מעשיהם כמה שיותר למגדלור הקודש גם בדברים הקטנים, להבנה המוחלטת שהם חלק בלתי נפרד מהקודש, אז דיבורי ריחוק, דיבורי מריבות ופלגנות רק מרחיקות אותם מלחוש חיבור, מלחוש שאנו באותה סירה ורק מרחק קל מפריד בינינו, זהותנו אותה זהות. את הגאולה לא אנו מנהלים אך בידנו הבחירה האם להיות שותפים, השותפות שלנו מתחילה בענווה גדולה ובידיעה מוחלטת שבסיס ההתקדמות בגאולה זה האחדות כי בית המקדש השלישי יבנה מתוך אהבת חינם, לא ריבוי תורה, לא ריבוי מצוות לא ריבוי כשרות, אהבת חינם! לאהוב חבר מהמפלגה שלי עם התפיסות האידיאולוגיות שלי זה קל, לאהוב 'דתי' כמוני זה קל, לאהוב שומר מצוות זה קל, לאהוב חלוני נחמד שאוהב מסורת זה קל ובכלל לא בהגדרה של חינם, לאהוב יהודי הרחוק ממני, ורחוק בחיצוניותו מהקודש ורחוק בתפיסת העולם הפוליטית, ובז בחיצוניותו מבורות למסורת היהודית, זה אהבת חינם וזה הבסיס לכל ההבנות ולכל הלימודים והקפדה על מצוות, עלינו להקפיד לאהוב חינם את כל היהודים כולם! בטח אלו שחפץ טובת האומה בקרבם, הגם שרחוקים מטובתה האמיתי במעשיהם. וברגע שהבנו דבר גדול זה, השאר הוא הרבה יותר קל, כי כשיש חיבור של אהבה אז מתקרבים ואם לא בדור אחד אז בשניים. זאת משימתנו לאחר תהום הפירוד שהגענו אליו, ערב שמחת תורה, תהום שיצר שנאה יוקדת ליהדות המקורית, שנאה זו הגיעה מתוך הפירוד הגדול, נרבה אהבה נרבה אחדות והפוקח עיוורים יחיש את גאולתנו להבנה העמוקה והחדורה לכל אחד ואחד מישראל, ה' הוא האלוקים.

ביום זה, זכה עם ישראל, לאחד הניסים הגדולים, המבצעים האירואיים – מבצע אנטבה, מבצע יהונתן. ע"ש יוני נתניהו הי"ד. ממבצע יהונתן, ועד למבצע ארנון, דרך כל המבצעים והצוותים האחרים, כמו צוות קלמנזון, שהצילו ושחררו ונלחמו – גילויי גבורה של מכח ה"אוזר ישראל בגבורה", הוא הנותן כח לעשות חיל.

את הופעת החיים המיוחדת של גבורה זו נבין על פי דברי הרמב"ם במו"נ חלק ב' פרק מ"ה. שם הרמב"ם מגדיר עשרה מדרגות בנבואה, ששתי המדרגות הראשונות הם מעלות לנבואה. וכך הוא מגדיר את המדרגה הראשונה: תחילת מדרגות הנבואה – שילוה לאיש עזר אלהים שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל ישובים מקהל רעים, או הציל חשוב וגדול, או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות – וזאת תקרא "רוח ה'" והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו ש"צלחה עליו רוח ה'" או "לבשה אותו רוח ה'" או "נחה עליו רוח ה'" או "היה ה' עמו" וכיוצא באלו השמות.

אם כן בפרקי התנ"ך הנחקקים לעינינו, יש רבים אשר לבשה אותם רוח ה', או נחה עליהם רוח ה' והיה ה' עמהם, כמדרגת חיים שהיא מעלה ומכינה לנבואה.

השיר המיתולוגי שנכתב – על מבצע יהונתן מצד אחד עוסק בעריבות ישראל, בכך שלא מפקירים את בנינו לזר, מתוך עריבות ישראל. ובמקביל וכהמשך לזה "אל ארץ צבי", הכרמל והמדבר.

מה הקשר בין ארץ ישראל ובין עריבות ישראל.
אומר הזוה"ק: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ – בארץ אינון גוי אחד, ולאו אינון בלחודויהי". כלומר, זוהי טבעה של ארץ ישראל, ארץ השכינה, שמתגלה ומאירה השכינה הקדושה שהיא שורש נשמות ישראל, בכללות אחת, ולכן דווקא כאשר עם ישראל חי בארץ ישראל, מתגלה אחדותו בפועל.

הרי שכל גיבורינו, חיים ומגלים את האחדות הזאת במסירות נפש עילאית, מכח החיים בארץ והמסירות עליה

"טובה הארץ מאד מאד"

סיפורי הבריאה הראשונים מהווים שורש לסיפור הבריאה כולה. לכן, הרבה דברים רמוזים בהם, כמו ארבעה גלויות, אברהם אבינו, מעמד הר סיני. כך גם עניינה של ארץ ישראל ממשיך להתגלות בצורה נסתרת בסיפור הבריאה.

מסתבר שהמלחמה הראשונה והרצח הראשון היה סביב ארץ ישראל ומהותה.

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קׇם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃

… כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ׃

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־ה' גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃

הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כׇל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃

… וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י ה' וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן׃

על איזו ארץ מדובר. שני ביטויים שמבטאים את המהות של גירושו של קין. "מפניך אסתר" "ויצא קין מלפני ה'". אומר רבינו בחיי, מכאן נלמד שהמקום הוא כפי מסורת חז"ל קדושת המקום אשר לפני ה', כפי שאברהם אבינו מגלה "הר ה' ייראה", וכפי שאומר יעקב "אין זה כי אם בית א\להים". ולהיות מגורש משם זוהי גלות והסתר פנים.

ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי מלמד אותנו, שארץ ישראל לא היתה רק עונש גלות לקין, אלא היא היתה מרכז הריב בין קין להבל:

"על הארץ הזאת נפלה המחלוקת והקנאה בראשונה בין הבל ובין קין, כאשר ביקשו לדעת מי משניהם ירצה לבוא במקום אדם, כסגולתו וגרעינו, ובזה יהיה הוא היורש את הארץ והוא המדובק בעניין האלוהי, ואחיו לא יהיה כי אם כקליפה. ואז קרה מה שקרה: הבל נהרג, ונשארה המלכות עקרה, כמה שנאמר: "ויצא קין מלפני ה'". זאת אומרת: מן הארץ ההיא, שכן אמר קין: "הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר".

הריב סביב ארץ ישראל אינו ריב מדיני בלבד של שטח ומקום, אלא ריב מהותי על מקום מהותי. מי הוא עם הסגולה שראוי לארץ הסגולה. מי הוא הנבחר לבשר לעולם את מהות ותכלית החיים כפי שאומר הפסוק "ואתם הדבקים בה' א\להיכם חיים כולכם היום".

מהות זו מתגלה באדם ובמקום. זכה עם ישראל להיות העם הנבחר, עם סגולה אשר יירש את ארץ ה', ארץ הסגולה, על מנת להגשים את ייעודו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

גם היום, המלחמות סביב הארץ באים לברר ולהוציא מן הכח אל הפועל את סגולת העם וסגולת הארץ.

"טובה הארץ מאד מאד"

יום י"ז בתמוז היה אמור להיות יום גדול אפילו יותר ממעמד הר סיני, בהורדת לוחות הברית לעם ישראל.
עליו נאמר למשה רבינו ע"ה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", ורש"י כותב "לסוף שלושה חודשים". והרי מעמד הר סיני היה אחרי ארבעים ותשעה יום, אלא הכוונה ליום הורדת הלוחות.

במה נעלה יותר יום זה ממעמד הר סיני?
ישנו מאמר צדיקים על הפסוק "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" שאמנם דבר גדול הוא לעלות בהר ה', העליה דורשת מאמץ גדול, אולם זהו מאמץ חד פעמי כאשר היעד ברור. יותר קשה להישאר באותה מדרגה, מתוך קנין אמיתי, להיות בבחינת 'יקם במקום קודשו'.

לזה התכוין אברהם אבינו כאשר שאל את הקב"ה על הבטחת הארץ- "במה אדע כי אירשנה". לשון ירושה שמתמידה, כיצד עם ישראל לא רק יגיע לארץ, אלא יתמיד באחיזתו בארץ ישראל. – השיב לו הקב"ה בברית בן הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", שבזה יהיו טהורים מכל סיג ופגם, ואז מעמדם בארץ ישראל יהיה בקביעות.

זוהי המעלה המיוחדת של לוחות ראשונים, שעשרת הדברות חקוקים על האבן, שזה מבטא שהתורה לא רק תהיה חקוקה בראש ובלב אלא תהיה חקוקה באברים, וזה יהיה קיים לעד בבחינת 'מי יקום במקום קדשו'.

מדרגת חיים זו שהאמונה והתורה חקוקה באיברים, היא מדרגת לשמה, שהאמת והמהות חקוקים בקרבנו. וזוהי תכלית הבריאה, שההופעה הא\להית תופיע בטבעיותה במוח בלב ובאברים. –
תכלית זו נועדה להיות בארץ ישראל. ארץ שהתורה בקדושתה וא\להיותה מעידה על חומריותה שהכל בה קדוש: "ארץ זבת חלב ודבש", כִּ֚י ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃
אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃
אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃
הוי אומר, החומר ככלי, והאור הא\להי מתאחדים, הנשמה מאירה בכל רבדי הכלי, המוח, הלב והאיברים – הנשמה והגוף מתאחדים.

כך מגדיר זאת הרב חרל"פ זצ"ל, שבעומק ארץ ישראל במדרגת ה'אצילות', מלשון נאצל ואצלו – אצל המאציל. כלומר, התאחדות מלאה בין המאציל לנאצל, בין ארץ ישראל לשכינה הקדושה, ובין ארץ ישראל לעם ישראל.

אם היינו נכנסים לארץ ישראל עם הלוחות הראשונות, זוהי היתה מדרגת החיים שלנו, שמתאימה למדרגת החיים של ארץ ישראל

טובה הארץ מאד מאד

הפסוק בירמיה עונה על השאלה "על מה אבדה הארץ" – "על עזבם את תורתי", וחז"ל בגמ' דורשים שלא בירכו בתורה תחילה. ולכאורה זה קשה מאד, מדוע כל כך חמור העוון שלא בירכו בתורה בתחילה, שהעונש עליו הוא גלות וחורבן הארץ?

ומבאר ב"בית חדש" על הטור: "ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו רמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה שבתורה.
ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא שלמטה והיה המשכן אחד.

על ידי לימוד התורה, ישנה התאחדות והתייחדות בין עם ישראל הלומד את התורה, לבין מקור התורה, הא-להיות שבתורה. ברכת התורה נועדה לכוון את עם ישראל למטרת התורה. על כן ייתכן שכן בירכו בתורה, אולם לא מתוך הכוונה אליה נועדה הברכה וממילא הלימוד.
ומתוך דבריו נמצאנו למדים על הקשר העמוק שיש בין השראת השכינה בעם ישראל על ידי לימוד התורה, והשראת השכינה בארץ.

וממשיך וכותב "אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה.

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל הוסיף וביאר שבברכת התורה ישנו היסוד הלאומי, של כללות ישראל – "אשר בחר בנו מכל העמים", ומתוך כך ונתן לנו את תורתו.

קיבלנו את התורה כעם, כאיש אחד בלב אחד, כיוון שרק בעם כולו שורה השכינה, שורש נשמות כלל ישראל. ורק מתוך תודעת כלל ישראל, יש לגשת ללימוד התורה, ומתוך כך לחיות בארץ ישראל, ארץ השכינה, שורש נשמות ישראל.

"טובה הארץ מאד מאד"

המשנה בתחילת מסכת כלים אומרת, שישנם עשר קדושות בעולם. הראשונה היא קדושת ארץ ישראל לעומת שאר הארצות, האחרונה קדושת קודש הקדשים. קדושה זו היא קיימת ועומדת מששת ימי הבריאה, ומתגלית בפועל לאט לאט לאורך ההסטוריה כפי שהקב"ה מגלה בתורתו הקדושה.
מה מהות היחס בין ארץ ישראל לשאר הארצות, בין קדושת המקדש לארץ ישראל.

חז"ל ברוח קודשם, מגלים לנו דברים מופלאים מכבשונו של עולם, וכך נאמר בתנא דבי אליהו זוטא פ"ב
"ומנין שלא נטל הקב"ה חלק בעולמו אלא את ישראל בלבד שנאמר (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו … וברא את כל הארצות והפריש את א"י תרומה מכל הארצות והפריש את ירושלים תרומה מכל א"י והפריש את מקום ב"ה תרומה מכל ירושלים. וכן ברא הקב"ה את כל העמים כולן והפריש את ישראל תרומה מכל העמים ומישראל הפריש תרומה את שבט לוי ומשבט לוי הפריש תרומה את אהרן הכהן …
והביא את ישראל שהם תרומה מכל העמים לא"י שהוא תרומה מכל הארצות …"

מבאר בספר 'בית גנזי' (ארץ ישראל ח"א עמק קכא), שההשוואה לתהליך של הפרשת תרומה מלמד שהקדושה היתה פזורה בכל העולם בשווה. הפרשת תרומה פירושה קיבוץ ואיסוף הקדושה, לאותו חלק שהוא התרומה, והסתלקות הקדושה משאר המקומות.

לפי זה הוא מבאר את דברי חז"ל (בילקוט שמעוני תקג) שעתידה ירושלים להתפשט לארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל להתפשט לעולם כולו. שכשם שהיתה הסתלקות הקדושה מכל העולם והתקבצותה לארץ ישראל, לעתיד לבוא, הקדושה תתפשט בחזרה. וכן הוא בבחינת הזמן, שלעתיד לבוא הזמן כולו יהיה יום שכולו שבת.

למדנו שבתהליך בריאת העולם, הצטמצמה והתכנסה הקדושה ששרתה בכל הבריאה, והתגלתה במקום מיוחד ובעם מיוחד. תפקידו של העם הנבחר לחיות בארץ הנבחרת חיים אידיאליים בטהרה בקדושה בנאמנות והתמסרות, והתיקון השלם יהיה שלעתיד לבוא תחזור ותתפשט הקדושה למרחבי הבריאה כולה בעולם ובאדם ובזמן,
"ומלאה הארץ דעה את ה'", "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

"טובה הארץ מאד מאד"

בפרשת מסעי ישנו הפסוק היסודי שמורה על מצות ישוב ארץ ישראל "והורשתם את הארץ וישבתם בה".

ידועה שיטת הרמב"ן בפירושו על התורה ובהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות, שהוא מונה מצווה זו כמצוות עשה מתרי"ג מצוות. ותחילת דבריו: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל נתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".

היה אפשר לפרש את הפסוק "והורשתם" כהבטחה, אולם הרמב"ן מבסס את שיטתו שזהו ציווי ומצווה.

כאשר משה רבינו מתאר את חטא המרגלים בדבריו בפרשת דברים נאמר "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱלֹקינוּ נֹתֵן לָנוּ. רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ *כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת.".

ממשיך הרמב"ן וכותב: "וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה" … ולשון ספרי: "וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב".

נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים ההם, אם רצו אחרי כן שבטינו לעוזבה ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה.

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, הרבה להזכיר את דברי הרמב"ן הללו כפסק הלכה, והדגיש את הכינוי שניתן לרמב"ן 'אביהם של ישראל'.

מפרש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שבמצוות ירושה כלולים א) מצוות הישיבה בארץ היא גם מצווה פרטית שקויימה על ידי יהודים יחידים שעלו במשך הדורות. אולם מצוות כיבוש הארץ היא מצווה ציבורית כללית על העם.

כך הוא כותב באחת משיחותיו על יום העצמאות: "זכינו, על פי ההשגחה האלוקית בסדרי התורה, לקיים את המצווה הזאת הכלל – ישראלית, מצווה לכל הדורות ולדורותינו, מצוות המלחמה והכיבוש. מצוות הירושה של "וירישתם אותה".

המצוות לא ניתנו למלאכים כדי שיעשו עבורנו את המצווה הזאת. ידועים דברי הרמב"ן שהתורה לא סמכה על הנס, ומכך נמשך עיקר מצווה זו במשמעותה.

"קדשנו במצוותיו וציונו" מתפשט על כל מצוותיה של תורה, על קדושת המצווה של עבודת הקרקע, של החקלאות הארץ ישראלית, בקיבוצים במושבים ובכל האופנים, על קדושת מצוות כיבוש ויישוב הארץ המוטלת על כולנו, על כלל צבא ד', שמקיף את כולנו, מגודלת הגדלת התורה והוראתה בתוך הישיבה ממוקר נשמת ישראל, ועד ההמשך של אנשי הצבא העומדים על הגבולות בכל מקום שהם, דבר ד' אחד מחיה אותנו כולנו יחד.

טוב הארץ וקדושתה, מזכה אותנו להיות קדושים בקדושת הורשתה והיישוב בה. כאשר לוחמינו הקדושים מקיימים את מצוות כיבוש הארץ במסירות נפש, הם מזכים את העם כולו למדרגה הגבוהה ביותר של קיום מצוות יישוב ארץ ישראל

"טובה הארץ מאד מאד"

ראינו שהרמב"ן מונה את מצוות יישוב ארץ ישראל, כמצוה מתרי"ג מצוות, וישנם גדולי ישראל נוספים שמנו.
אולם הרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל במנין המצוות, והרבה נכתב בעניין זה.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל כתב בשם מרן הרב קוק זצ"ל שהרמב"ם כותב (בשורש ד' בספר המצוות) שאינו מונה מצוות כוללות ומצוות יישוב ארץ ישראל היא מצווה כללית שכל מצוות התורה תלויות בה, כפי שאומרים חז"ל בספרי על הפסוק "הציבי לך ציונים" היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו בעיניכם כחדשים.

והאור החיים הקדוש כותב בדברים ל פסוק כ על הפסוק: לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדׇבְקָה־ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֙יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל־הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע ה' לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃
"ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלימות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה, צא ולמד ממאמרם ז"ל (כתובות קיא.) שכל ההולך בה ארבע אמות יש לו חלק לעולם הבא שכולו חיים:" (כדאי לעיין בספר אם הבנים שמחה עמ' קסז שמביא הרבה ראיות נוספות לכך).

למדנו שהרמב"ם אמנם לא מונה את מצוות יישוב ארץ ישראל, דווקא בגלל גדולתה. וכשהוא עוסק בהלכות הישיבה בארץ ישראל ובאיסור לצאת ממנה הוא מביא הרבה מדברי חז"ל המפליגים בגודל ישיבתה, (בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ה' הלכה י"א): "גדולי ישראל היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים על עפרה וכן הוא אומר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין שנאמר "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן."
אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה מתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר "וכיפר אדמתו עמו", צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.

ממשיך הרמב"ם וכותב: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו".

"טובה הארץ מאד מאד"

פרשיות השבתות האחרונות עוסקות בנחלת עם ישראל את ארץ ישראל.

אנחנו אומרים בפסוקי הודו בתחילת תפילת שחרית: "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם, לאמור לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם …".

באברהם אבינו נאמר "ברית", ביצחק אבינו נאמר "שבועה", ביעקב אבינו נאמר "חוק" ובכלל ישראל נאמר "ברית עולם".

כלל ישראל הם בבחינת בת זוגו של הקדוש ברוך הוא. נתינת הארץ של ישראל נמשלת כבעל שמכניס את אשתו לביתו וכך היא נעשית 'אשתו כגופו' וזו היא 'ברית עולם', כמו 'ברית נישואין'.

'חבל נחלתכם' – כמו חבל שנעשה מכמה חוטים ולכן אינו נקרע כמו שכתוב "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", כך גם כאן יש את אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו וכלל לישראל.

'נחלתכם' – נחלה קשורה לירושה שהבן נכנס תחת אביו. מפרש המלבי"ם בפירושו 'התורה והמצווה' שהשייכות הפנימית של עם ישראל לקדוש ברוך הוא ושל ארץ ישראל לקב"ה היא זהה – השגחה מיוחדת, קדושה ונבואה. זהו היסוד שארץ ישראל היא נחלה וירושה ולא מתנה שהיא חיצונית למקבל.

ולפי ביאור זה, שיש דמיון בין ארץ ישראל שהיא מושגחת לכלל ישראל שיש עליהם השגחה אלוקית, יש עוד משמעות ל'חבל', שעניינו של חבל שהוא מקשר בין שני דברים.

וכן היא ארץ ישראל שהיא בחינת חבל שמקשרת בין הקב"ה וישראל, שהיות והיא עצמה מושגחת וקרובה לקב"ה וכלל לישראל מושגחים וקרובים אליו היא מקשרת בין הקדוש ברוך הוא וישראל להיות אחד ממש. וכל הנכנס לארץ ישראל ויושב בה נעשה על ידה מקושר לקב"ה.

בהמשך לבחינה של הנישואין בין הקב"ה לעם ישראל, זו היא הבחינה של קנין הנישואין שכתוב ש'מביאה אל ביתו', 'תשבו כעין תדורו' שלפי מה שמתברר להלכה זה השלמת הקניין של איש ואישה. והוא משום שהמקום המיוחד להם, בלי שיש שייכות למישהו אחר, מקשר את שניהם בשלמות הקשר. כך הישיבה בארץ ישראל יש בה כח מאחד והשלמת הקשר של הקב"ה וכנסת ישראל.

שנזכה לגלות את הנאמנות שלנו לרבונו של עולם כאשה הנשואה לבעלה, ולגלות את מהות הקשר והחיבור בתוך ביתנו המשותף – ארץ ישראל.

"טובה הארץ מאוד מאוד"