האם מותר לשמוח?
שאלה: האם מותר לשמוח? האם יש גבול הלכתי לשמחה?
תשובה: "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה", כך נפסק בשלחן ערוך (או"ח, תקס, ה) על סמך הגמרא "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו) 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', מתי? בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מאז ששמע מאמר זה מרבי יוחנן רבו" (תרגום גמרא ברכות לא ע"א).
מה היא הבעיה בשמחה ושחוק? ברור שאדם צריך וחייב לעבוד את ה' בשמחה, כמו שהתורה מעידה שיש עונש "תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים פרק כח). לכן אפשר שמדובר רק בשמחה יתירה – "שהשמחה יתירה משכחת המצוות" (משנה ברורה) או שלא מדובר רק בשמחה אלא בשחוק וקלות ראש – "כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה" (מגן אברהם). ויש גם היבט שלילי של שחוק בזמן שהוא קבוצתי ומוגזם – "כשעוסק בשחוק זמן מרובה עם אחרים", אבל אין בעיה בסתם שחוק (ערוך השולחן). בכל זאת יש שמסבירים שמדובר ב"צחוק" בקול ממש ויש גם בזה איסור, כמו שמשמע מלשון הפסוק "אז ימלא שחוק פינו" (שו"ת בני בנים).
אבל עיקר הדיון סביב הלכה זו הוא מתי אסור? מצאנו ארבע שיטות – השיטה המחמירה ביותר סוברת שאפילו בשמחה של מצוה, כגון בחתונה ופורים, לא ימלא פיו שחוק (מ"ב בשם הט"ז). והם סוברים שרק בזמן שבית המקדש קיים מותר למלא פיו שחוק, ואז רק בשמחה של מצוה, כמו בשמחת בית השואבה. אבל בהעדר בית המקדש אין להתיר. מצד שני יש שמתירים גם בזמן הזה שמחה מלאה, אבל רק בשמחה של מצוה, וכן היה האר"י ז"ל שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואומרים שרק עבור זה זכה לכל ההשגות שלו. והדעה המקלה ביותר סוברת שאפילו בשמחה שאינה של מצווה מותר היום מפני שזכינו לחזור לארץ ישראל, והתקיים בנו "יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" במידה זו או אחרת. ובסוף יש אומרים שכל זה רק חומרה, שכך משמע קצת מלשון הגמרא ששיבחו את ריש לקיש על מידה זו, ואם זה איסור גמור, למה רק הוא קיימו?
נראה להלכה שהעיקר הוא שכל שמחה יתירה שיכולה להוביל לשכחת קיום המצוות, וכל שכן לעשיית איסורים מתוך "שיכרות" של שמחה יתירה, יש לאסור – וזה כולל שמחה שמביאה לידי הוללות, או ליצנות. וזה דומה לדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ז): "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ובכל זאת יש להתיר אפילו ל"מלא פיו בשחוק" בשמחה של מצוה ממש, כמו בחתונות ושמחת תורה, ולסמוך על המתירים, כל עוד שאדם בטוח בעצמו שלא יבוא מתוך זה לדברים אסורים. אבל אם מדובר בשמחה שאינה קשורה למצוות, אלא סתם לשמוח במהלך חיי היום יומיום, יש לשמור על קצת איפוק, ולהיות "תמיד בשמחה" בלי להגזים ו"לצאת מהכלים" (זאת אומרת, לא "למלא פיו שחוק בעולם הזה").
[תשובה זו מבוססת חלקית על שו"ת בני בנים חלק א, טז של הרב י"ה הנקין שליט"א]