בקשת סליחה
שאלה: שאלה: הייתה לי מחלוקת עם אדם אחד – לא חשוב על מה, ועד היום אנו לא מדברים. ברור לי במאה אחוז שאני נהגתי על פי הדין (בררתי זאת על פי ההלכה), ושהוא היה אשם. לקראת יום הכיפורים, האם אני צריך לפנות עליו כדי שיהיה שלום בינינו, או שמא, מפני שהוא לא היה בסדר, עליו לפנות עלי, ואני פטור מלעשות דבר?
תשובה:
קודם כל ביחס להנחת היסוד שלך, שברור לך במאה אחוז שנהגת בצדק, ושהצד השני אשם, ברוב המקרים קשה מאוד לאדם לשפוט את עצמו, ואדם קרוב אצל עצמו עד כדי כך שפשוט אינו רואה את המציאות באופן מושלם. ומספרים על בעל ספר "שפתי כהן" (הש"ך – הרב שבתי כ"ץ) שהיה לו סכסוך כספי עם אחד מבעלי הבתים בעירו ווילנה. הש"ך, שהיה כבר אז בצעירותו ידוע כתלמיד חכם מופלג וגם צדיק גדול, חשש שאם ילך לבית דין בעירו, בית הדין עלול להטות את הדין לטובתו מתוך מעמדו. ולכן הסכימו להעביר את דין התורה לרב הנודע אז מנובהארדוק, רבי אברהם אבא, בלי לגלות את זהותו של הש"ך.כמובן שלפני הדין, הש"ך חזר על כל צדדי המקרה בסוגיות הש"ס, הפוסקים, הרמב"ם, טור ושולחן ערוך, כדי שיוכל להוכיח את צדקתו. אבל, להפתעתו, הרב מנובהארדוק פסק בעד בעל הבית ונגד הש"ך! הש"ך היה בטוח שהרב מנובהארדוק פסק שלא כראוי, וביקש שהרב יראה לו על מה סמך בפסיקתו. הרב מנובהארדוק ניגש מייד לארון הספרים שלו והוציא משם את ספרו של הש"ך "שפתי כהן" על חושן משפט, ואמר לו "על סמך ספר זה, שהדפיס בעל בית ווילנאי לפני כשנה, ביססתי את פסק הדין …". הש"ך נוכח לדעת שבאמת הרב צדק, ושהוא עצמו הגיע למסקנה זו בספרו – ואז הוא אמר "אין אדם רואה חובה לעצמו" [מתוך קשת גבורים, הרב שורין]. ואם אצל הש"ך זה כך, מה נאמר אצלנו? ואין לאדם להחליט שהוא צודק בלי שאדם שלישי ישמע את שתי צדדי המחלוקת, וישפוט ביניהם.
אבל אפילו אם נגיד שהאמת אכן איתך, יש לך לעשות מאמץ לפייס את האדם השני. במסכת יומא (דף פז) מסופר על רב שהיה קורא בתנ"ך לפני הישיבה, וכל פעם שנכנס רב חשוב היה מפסיק לקרוא וחוזר לתחילת הקריאה מפאת כבודו, עד שכבר "נמאס" לו לחזור כל פעם, וכשרבי חנינא נכנס, הוא המשיך לקרוא בלי לחזור. רבי חנינא מאוד הקפיד על זה, ורב, שראה שרבי חנינא הקפיד עליו הלך לבקש סליחה ממנו בערב יום הכיפורים שלוש-עשרה פעמים. השפת אמת (בפירושו לגמרא שם) מסביר שאף שלא היה כדין מה שהקפיד רבי חנינא על רב, שהרי באמת לא היה צריך לחזור על כל הקריאה כל פעם, בכל זאת הלך רב לפייסו, מפני שביום הכיפורים יש צורך שיתפייס כל אחד עם חברו, ואין הבדל אם הצדק עמו במה שמקפיד עליו או לא, מכל מקום צריכים להתפייס.
הסיבה לכך היא, שבקשת סליחה אינה רק כדי לכפר על החטא שאחד עשה לחברו, אלא גם כדי לאחד את ישראל בשלום. וזה כדברי הטור (אורח חיים סימן תרו) "כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חברו, ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם". והטור ממשיך שם ומביא מדרש שאומר "ראה סמא"ל (מלאך המוות) שלא נמצא חטא בישראל ביום הכיפורים, ואומר 'ריבון העולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת – מה מלאכי השרת יחפי רגל, אף ישראל יחפי רגל ביום הכיפורים… מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא. מה מלאכי השרת שלום ביניהם, כך ישראל ביום הכיפורים'. והקב"ה שומע עדותן מן המקטרגין ומכפר עליהם".
ולכן, עצם עשיית השלום עם חבריך, בלי שום קשר אם חטאת כנגדו או לא, הוא דבר חשוב ומוטל על כל אחד בערב יום הכיפורים. ויש לך ללכת אל מריבך ולנסות להשיג שלום ביניכם. אם יש סכסוך כספי, או סכסוך על זכויות בשכנות או בעבודה וכו', כדאי ללכת יחד אל הרב או אל בית הדין ולסדר את העניין. ואם אין זה עניין כספי, אלא "סתם" מחלוקת – כדאי הוא השלום ועבורו שווה להתבטל כלפי השני, ונהיה גוי אחד בארץ, לקבל ברכת השם אחד בשמים.