תשובה:

השולחן ערוך מביא כמה דינים השייכים ללבוש בכלל, ושם גם מוזכר העניין של נעליים. "ויכסה כל גופו, ולא ילך יחף" (רמ"א או"ח ב,ו בשם האגור). הדבר נובע מזה שבן אדם צריך להקפיד על מלבושיו לכסות את עצמו כראוי מטעמי הצניעות והכבוד. ובנוסף לזה יש עוד מקור לנעול נעליים – שהרי חז"ל אמרו שהמונע מנעליים מרגליו הוא בנידוי (פסחים קיג). וכן אמרו חז"ל שימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (שבת קכט, פסחים קיב).
אלא שמצאנו כמה מקומות בגמרא שברור שהלכו יחפים – כמו רבי יהושע בן קרחה (שבת קנב), שצדוקי אחד לעג עליו על שהלך יחף. וכן אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, שלא לבש נעליים כשהלך בדרך עד שהגיע למים, והסביר שכל הדרך הוא יכול לראות את המכשולים, אבל בתוך המים היה צריך לנעליים (תענית כג). וצריך להבין זאת, שהרי אם זה באמת חיוב, איך הלכו יחפים?
יש שרוצים להסביר את זה על ידי דברי המשנה ברורה, שמביא שבמקומות ערב, שדרכן ללכת יחף, זה מותר. ולפי זה באמת דין זה אינו דין גמור בכל מקום, אלא תלוי במנהג המקום, והרבנים שבגמרא חיו במקומות שהיו רגילים ללכת כך. ולפי זה מובן למה הרמב"ם לא הביא דין זה בחיבורו, שהרי במקום מגוריו (מצרים) נהגו ללכת יחפים. (ע' ילקוט יוסף, שארית יוסף א', ע' כד).
בספר רוח חיים לרב פלאגי זצ"ל כתוב שטעם האיסור הוא משום שנאמר "ארורה האדמה בעבורך", ומי שהולך יחף ממש מתדבק בטומאה, כמו שכתבו המקובלים. אבל הרב עובדיה יוסף שליט"א מעיר על זה, שכל זה שייך בחו"ל, אבל אדמת ארץ ישראל ש"רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו", אינה מטמאת. ולפי זה, אפשר שהרבנים בגמרא נהגו ללכת יחף רק בארץ ישראל (ילקוט יוסף שם). ולפי זה מובנים דברי ה' למשה רבינו "של נעליך מעל רגליך" מפני ש"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה). (ועיין שם בפירוש מלהיב של הרש"ר הירש שמסביר שזה הטעם שהכוהנים הלכו יחפים במקדש).
אבל יש שרוצים לדחות ולומר שאין ללמוד שום היתר ללכת יחף מהגמרות, מפני שהם דיברו על ט' באב או יום הכיפורים שאז יש איסור לנעול נעליים (המרש"א). במיוחד שמצאנו שיש בזה סימן לאבלות (ל"ע), ודרכי תשובה, כמו שנהג דוד המלך בעצמו.
בכל מקרה, יש לחקור מה טעם הקפידא מללכת יחף. יש שכתבו משום צניעות וכבוד, וכן משמע מרש"י שמסביר "ויקח מנעלים – שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק" (שבת קכט). ואם כן ברור שהדבר תלוי במנהג המקום, כמו שכתבנו לעיל שבארצות המזרח שהלכו יחפים הדבר מותר. וכבר הזכרנו שיש מסבירים שהטעם הוא משום טומאת האדמה, ולפי דברי הגר"ע יוסף שליט"א זה לא שייך בארץ ישראל. ויש שכתבו שהטעם הוא משום צינה (= שלא יצטנן) (המהרש"א שבת קכט), ולפי זה יש לבחון בכל מקום אם יש חשש של צינה או לא. ויש שכתבו שהטעם הוא משום נחשים ועקרבים (ואפשר להוסיף היום זכוכית שבורה ושאר מיני סכנות) – וגם לפי זה יש לבחון כל מקום ומקום לגופו.
לפי כל זה, נראה ברור שבתוך הבית ודאי מותר ללכת יחף, וכן בחוף הים ובבריכת שחייה וכדומה, שבכל המקומות האלו הטעמים שכתבנו לא כל כך שייכים, מכיוון שרגילים ללכת שם יחפים (וכן יש מקום להקל כשהולכים מחוץ לעיר, ששם לא שייך ביזיון כל כך – הרב חיים פלאג'י, לב חיים, א, נט). אבל לגבי ללכת כך סתם ברחוב, יש טעם גדול להימנע מזה, שהרי היום בארץ ישראל ודאי מסתכלים על ההולך יחף כדבר משונה (אם לא בזוי), ואינו מכובד או צנוע להבליט את עצמו על ידי כך. ועם כל זה, נראה שאינו איסור גמור, שהרי יש לומר שהלכות אלו אינן בגדר דין, אלא מעלה והנהגה טובה, וכן כותב הרב משה פיינשטיין זצ"ל: "והנה עניין צניעות באנשים (= גברים) לילך מלובשים כל הגוף אינו מאיסורים אלא מעלה וזהירות להיות מלובש גם בסתם מטעם 'שויתי ה' לנגדי'… ואף יחף, שלמדת חסידות אין לילך יחף כלל … סוף דבר … הוא רק מדת חסידות ולא עניין איסור" (אג"מ יו"ד ג, סח).
ובכל זאת, אנו שואפים לזכות גם ב"מעלה וזהירות" ובמידות חסידות, ומן הראוי לנהוג כך, במיוחד שיש חולקים וסוברים שדבר זה דין גמור הוא, כלשון הגמרא שאדם שמונע נעליים מרגליו מנודה לשמים.
ויש להוסיף שאפילו אם אתה אכן תלך יחף בימות החול, בשבת יש להקפיד יותר – שהרי פסק בשו"ע "ולא ילך אדם יחף בשבת … ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו (כל בו, רמ"א שא, טז)". ומוסיף המגן אברהם: "אפילו דרכם לילך בחול יחף, ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת". ויש בזה משום כבוד שבת.

לעוד שאלות של הרב ספרלינג