תשובה:

צריך להיזהר ביותר בכספי צדקה, כמו שכתוב בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמז, א) "מאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבוא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו". וכוונתו לסיפור בגמרא על נחום איש גם זו, שאמר לעני אחד שביקש ממנו צדקה להמתין עד שיגמור לפרוק את חמורו, ועד שהגיע אליו כבר מת העני. ובגמרא מסופר שמרוב צער אמר: "הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין" (תענית כא ע"א). לכן יש לדון בשאלות הנוגעות בצדקה בכובד ראש. מהפסוק "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י) למדו שספק לקט – לקט, ספק פאה – פאה, וספק שכחה – שכחה. ומסבירים מפני שכתוב "תעזוב אותם" אפילו דבר שהוא ספק חייב לתת אותו לעני. ויש עוד לימוד מהפסוק "עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג), שצריך "להצדיק" את העני אפילו בספק לקט, שכחה ופאה (חולין דף קלד). וזה באמת הדין שבכל ספק במתנות עניים יש לתת לעני – כמו שכתוב במשנה בפאה (פרק ד, יא) "ספק לקט – לקט". אלא שיש לדון אם כן מה הדין בספק צדקה, הרי יש לנו כלל "ספק ממון, המוציא מחברו עליו הראיה". ולכן, אולי על העניים להביא ראיה שהכסף שלהם, ומפני שהם לא יכולים להוכיח, הכסף יישאר אצל בעל הממון. מצד שני, כבר ראינו שיש כלל במתנות לעניים שבכל מקרה של ספק, זה שייך לעניים, וגם צדקה נחשבת כמתנת עניים. וכן כותב המרדכי, והביאו הבית יוסף. ונראה שהוא הבין שאחרי שנדר את הכסף לצדקה, הרי עכשיו יש ספק על קיום הנדר שלו, וספק איסור לחומרא. ובאמת זו מחלוקת ראשונים (ע' שו"ת חתם סופר יו"ד ב, רמ) ולהלכה נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנט, ה): "מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה, חייב ליתן אותם לצדקה". אלא שהגר"א שם חולק, וסובר שספק צדקה הוא כמו כל ספק ממון, ונשאר אצלו. אבל, מפני שהרבה אחרונים פסקו כדברי השו"ע בזה, וגם מפני שלפי כולם אין שום איסור לתת את הכסף לצדקה, יש להחמיר ולתרום את הכסף לצדקה. ובאופן כללי יש להיזהר בכספי צדקה לתת אותם ליעדם מיד, כדי שלא יעבור על איסור גזל העניים, ועל האיסור שלא לקיים את נדרו, וגם על האיסור שלא לאחרו.